המייל שלי מלא מכתבים מנשות חיילים. כתבה לי כל כך יפה אישה צעירה, שבעלה גויס בצו 8: "עכשיו, מתוך הקושי והמיצר, אני מבינה כמה צריך להודות ולהוקיר תודה על זמנים טובים, שקטים ורגועים, בהם הלב דופק בקצב נורמלי, ואפשר לישון בלילה. המיצר הקשה הזה מביא אותי למקום של רצון גדול להשתפר, ואני שואלת את עצמי: האם אני מעריכה מספיק את בעלי ואת המאמצים הענקיים שלו ביום- יום? האם אני זוכרת להגיד לקב"ה תודה כשטוב?"

התרגשתי מזה, כי המלחמה הזו מאותתת לך לעבוד על הזוגיות מרחוק. כך נאלצות נשי צו 8 לעשות. המהר"ל מפראג מדבר על המספר 8, מספר שהוא מעבר לנראֶה, מעבר לטבע. זה הקשר שיש ביניכם כעת – קשר על-נראֶה, מטאפיזי, וזה באמת הקשר שעכשיו צריך לטפח, כשאת לא רואה אותו והוא לא שומע אותך. הרי זה מצב כל כך נדיר בטכנולוגיה המודרנית, כי התרגלנו להיות זמינים כל הזמן אחד לשני, מחוברים זה לזה בקשר סלולרי-פייסבוקי-וואטסאפי, וכעת את הקשר הזה צריך לטפח מרחוק. ולא ייאמן איך התשדורות האלה עוברות – והן עוברות! בדרך על-נראית או תת-נראית. במלחמה הזו, הכל-הכל זה מנהרות, בסופו של דבר. לא כיפת הברזל וגם לא הטילים. המלחמה הזו אומרת לנו: התבלבלנו. הכל נמצא מתחת לפני השטח. לא היכן שאת רואה אלא היכן שאת לא רואה.

הקב"ה מאלץ אותנו להיות אנשים פנימיים עכשיו. אילולא היה זה כל כך מבהיל, אפשר היה להבין כמה טוב זה עושה לזוגיות, כי כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים, כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם (משלי כ"ז י"ט). כשאת חושבת על בן הזוג בחמלה וברוֹך, זה בדיוק מה שהוא עושה כרגע כלפייך, ויש ביניכם מנהרה תת-קרקעית שהיא ממש ממך עד אליו. נכון, לא רואים את זה. קשה לנו בדור הזה להאמין בלא-נראה, וזו המלחמה שבה צריך להתרכז. בדיוק בזה. שם המלחמה האמיתית על הבית.

רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל (משלי ל"א כ"ט)! הלב נמצא עם הלוחמים ואין לי ספק שהכוח מגיע מהלוחמוֹת, כי באמת באמת העורף החזק והחיִל מקבלים את כוחם מ"רַבּוֹת בָּנוֹת". ההצטרפות של אישה ליד אישה ליד אישה, בפרט אלה שבעליהן מצויים שם, בחזית – זה עושה את החיִל, זה מביא כוח לחיילים. כתוב כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ. הצוואר, שהוא ה"עורף", הוא שמפנה את כל הראש לכאן או לכאן וזה הכוח של נשי עם ישראל. תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים! (שיר השירים ד' ד') לכאורה "עורף" נשמע משהו אחורי, שולי, אך בו תלוי הכל. הוא בעצם מכוון את הכל. בתזוזות קטנות, בזווית כמעט בלתי מורגשת, במחשבות ובכל מעשה קטן-טן-טן אנחנו יכולות לעשות המון בשביל החיילים שלנו ביבשה, באוויר ובים.

פרק התהילים שמדבר בדיוק אלינו

שואלים אותי איזה פרק תהילים נוכל לשגר לחיילים, והתשובה שלי היא פרק כ'. זה הפרק היחיד בספר התהילים שלא כתוב בגוף ראשון ("אני") או ברבים, כמו עַם ("בְּבֵית אֱלֹקים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ", "אֱלֹקִים, הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה"). את פרק כ' חיבר דוד המלך עבור שר הצבא שלו בצאתו למלחמה. המזמור מתחיל במילים יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה. הוא דווקא ליום צרה, ואין מתאים ממנו לימים האלה שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, ימים שנקראים "ימי בין המֵצרים".

וצריך לכוון ממש, אם אפשר, על מישהו מסוים ואם לא, אז על החיילים באשר הם. ולכוון שבאמת יצטברו כל הזכויות שיש לאדם הזה, לרגע הזה. יִזְכֹּר כָּל מִנְחֹתֶךָ – שיגלגלו זכות ל"יום חייב". מה הכוונה – יש מעין מגלצ'ה כזו, שכל מיני זכויות שעדין לא פרעו את שכרן מתגלגלות בה פתאום בבת אחת כדי להגן על האדם הזה עכשיו. ולא זו בלבד. אנחנו מבקשות לייפות עוד יותר את מעשיהם של אלה שנמצאים שם; וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה, הקב"ה יוסיף דשן ויופי לאותו חייל.

עוד מבקשים במזמור הזה שה' יענה לכל המשאלות שלהם. יִתֶּן לְךָ כִלְבָבֶךָ וְכָל עֲצָתְךָ יְמַלֵּא [...] יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ. הכוונה היא, "אם יש משהו עכשיו בשטח שאני בכלל לא מודעת לו ואני לא יודעת להתפלל עליו, אז מה שאתה עכשיו מתפלל עליו – הלוואי שה' ימלא, ואין לי מושג מהו".

והדבר החשוב ביותר, הכי חשוב – אחרי שהתחלנו עם "יוֹם צָרָה", בסוף המזמור אנו משגרות אליהם בטחון ואמונה מוחלטים בשלומם: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ ה' מְשִׁיחוֹ, יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ בִּגְבֻרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ: אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹקינוּ נַזְכִּיר: הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ, ואנחנו גם נפלנו, אבל קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד: ה' הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ. זה הפרק הנפלא ביותר שאפשר לשלוח לחיילים, בפרט אם מדובר בבן זוג ו/או בבנים שנמצאים שם.

תהילים פרק כ'

(א) לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד:
(ב) יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹקי יַעֲקֹב:
(ג) יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ:
(ד) יִזְכֹּר כָּל מִנְחֹתֶךָ וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה:
(ה) יִתֶּן לְךָ כִלְבָבֶךָ וְכָל עֲצָתְךָ יְמַלֵּא:
(ו) נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹקינוּ נִדְגֹּל יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ:
(ז) עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ ה' מְשִׁיחוֹ יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ בִּגְבֻרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ:
(ח) אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹקינוּ נַזְכִּיר:
(ט) הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד:
(י) ה' הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ:

* * *

כמה מילים על ימי "בין המצרים", על צרות ועל נשים. תדע כל מי שמרגישה שצפוף לה בנשמה, שזה הזמן היחיד שבו מותר לומר "צר לי המקום בירושלים". כי ירושלים, שבחז"ל היא תמיד אם-הטיפוס הנשי, אף פעם לא צרה. תמיד היא מארחת את כולם; "שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בניה לתוכה" (מתוך שבע הברכות שאומרים בנישואין). רק תבואו! עומדים צפופים אבל משתחווים רווחים (אבות פרק ה'). יהיה בסדר, תגיעו ילדים, תגיעו.

אז איך פתאום נהיה צר? כי כל זה היה כשלאמא היה בית, ועכשיו אין לה בית וכשבאים אליה, איך זה מביך אותה. "איפה אני אארח אתכם? צר לי", ירושלים אומרת. "צר לי המקום". מה פירוש "צר לי המקום" – "כל כך הייתי שמחה שתבואו עם הילדים והנכדים והנינים לחופש אבל אין לי מקום עכשיו, צר לי המקום. איפה אני אשים אתכם?" ובהשאלה לחיינו, גם אנחנו (רבות מאיתנו) חשות שהגענו למבוי סתום. אין לאן לברוח. צפוף.

מדוע? כי רק כך מנצחים במלחמה הגדולה. בפרשה שקראנו בשבת, "מטות", מתרחשת מלחמה. חיילים של בני ישראל יוצאים למלחמה במדיין, ומשה מבקש משבטי גד וראובן: "הֵחָלְצוּ – מֵאִתְּכֶם!" (במדבר ל"א ג'). צאו מעצמכם עכשיו. עכשיו לא-נוח. עכשיו דואגים לשלום הבית, העם והאומה ולבניין הגדול של ה'. די לאנוכיות, די לפינוק".

מבאר ה"שפת אמת": לא תוכלי לנצח במלחמה אם לא יהיה לך קצת "צר" שתיחלצי מתוכו, אם לא יהיה לך קצת "צר לי המקום", אם לא תיחלצי קצת מהנוחות שלך. מה הכי קשה בטילים? אי הנוחות. משגעים לנו את השכל באזעקות חוזרות ונשנות גם באמצע המקלחת, וצר לי המקום במקלט ובחדר המוגן. אני חושבת שאין אישה שלא צר לה עכשיו.

אז לא נוח לך, אבל ראי – כאשר הקב"ה מַגלֶה את עם ישראל ובית המקדש עולה באש, כל האבות מבקשים רחמים. עומד אברהם ומבקש: "ה', עברתי עשרה ניסיונות. תגאל את בניי בזכות זה".

וה' אומר "לא".

"אני נעקדתי. נחלצתי מעצמי", אומר יצחק. "תגאל אותם בזכות זה".

"לא".

"כמה סבלתי צער גידול בנים", אומר יעקב. "ועכשיו אתה מַגְלה לי אותם?"

"לא".

קפצה רחל ואמרה: "אני הכנסתי צרתי לתוך ביתי – את לאה! היה לי צר בבית. היה לי לא נוח עם אחותי, צר לי המקום! זוכר איך נתתי ללאה להיות כלה?"

"בשבילך, רחל, אני מחזיר את ישראל למקומם", ה' אומר. (מדרש איכה רבה).

מה ברצוני לומר? שבימים הצרים האלה, מה ש"ממיס", כביכול, את ליבו של הקב"ה הוא אי-נוחות של אישה בתוך ביתה. זו תגלית מפעימה. הוא שומע את אברהם ולא נענה לו. שומע את יצחק ולא נענה לו. ורחל אומרת "הכנסתי את צרתי לביתי", והוא אומר לה "בשבילך, רחל. בַּשׁביל הצר שלך, שכבשת עם הצרוֹת שלך, אני מחזיר את ישראל למקומם".

אישה היא בית. זו המהות שלה; אשתו – זו ביתו. כשאת מרגישה שמֵצֵרִים את צעדיך בביתך שלך, משהו בנשיות שלך מוכחש פתאום. כי בעבודה לא הכי נוח ועם אמא שלך לא הכי נוח, לפחות לפתוח את דלת הבית שלי ושם לפחות שהכל יהיה נינוח ובטוח, אבל... לא להרגיש בטוחה בביתי? טילים נופלים לידי כל הזמן / הילדים שלי מבוהלים / האיש שלי בחזית / אין לי לא איש ולא ילדים – ופתאום את מבינה שבאי-הנוחות הנשית של אישה בתוך ביתה, ה' מתחשב.

אלה ימים צרים. הילדים בבית. השעמום. אי-הוודאות בקשר למה שיקרה. אין אישה שלא הכניסה את צרתהּ לתוך ביתה, אין. בילדים / בבדידות / בשמחה / בפרנסה / בבריאות. אז קחי את הצרה הזו שלך, את המֵיצר שבתוכו את נחנקת, ופשוט עשי כמעשה רחל אימנו והעלי אותם לקב"ה: "ה', ראה את ערעור הנשיות שלי, כי אני בית אז אני אמורה להקרין לילדים שלי בית, שלווה ובטחון. אני אמורה להרגיש בעצמי נינוחה ולהקרין לאיש שלי מרחוק ומקרוב תחושה של הגנה, והנה, צרתי בביתי ואני חיה איתה וכל כך משתדלת לקום בשמחה, להבליג ולהתפלל ולהאמין ולעשות מעשים קטנים של חסד. אני עושה את זה באומץ ובגבורה. ראה בעניינו. ראה בצרתנו. ראה אותנו, נסיכות שרגילות לתפנוקים, וכעת אנחנו מהלכות בשבילים צרים, על אדמה קשה, בשבילך, ריבונו של עולם".

זה דבר שהקב"ה מתפעם ממנו! "בשבילך רחל, ובשבילך רות, ובשבילך שרה ובשבילך מי שאת, אני פועל עם הבנים שלי. אני שומר אותם ומחזיר אותם לשלום למקומם, בעזרת השם. בזכות היותך כזה עורף".

ה' הוֹשִׁיעָה, הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ!

נלקח ברשות מאתר: "פרשה ואישה״, שיעורי הרבנית ימימה מזרחי. לשיעורים נוספים, כנסו לכאן www.parasha.org