אחת השאלות המחרידות שתושבי שדרות לא יכולים להסיח ממנה את הדעת, היא: אם יש התראת צבע אדום, והילדים שלי מפוזרים בחלקים שונים של הבית, איך אפשר להכניס את כולם למרחב מוגן תוך עשר שניות?

לפני כשבועיים, הפכה השאלה התיאורטית הזאת למציאות עבור תמי ג'ורנו. רקטה נורתה מעזה כשבעלה כבר עזב את הבית ויצא לעבודה. היו לה 15 שניות כדי להיכנס לממ"ד, ולהכניס לשם גם את שני ילדיה. היא תפסה את בת החמש שלה, ששהתה לצידה במטבח, ורצה. בן הארבע שלה היה בסלון. מכיון שלא היה לה זמן מיותר, היא צעקה אליו שירוץ. למרות שילדי שדרות מורגלים מגיל צעיר לרוץ למרחבים המוגנים כשנשמעות אזעקות, תמי אומרת שהרבה פעמים הילדים שלה לא שומעים את האזעקות כשהם צופים בטלוויזיה.

הילד שמע את קריאותיה של אמו ורץ למרחב המוגן. בדיוק בזמן.

רקטה פגעה פגיעה ישירה בביתם, וגרמה בו להרס רב, בעוד תמי וילדיה מוגנים בממ"ד.

זה קרה לא מזמן, ביולי 2014, אולם תושבי שדרות חווים אירועים כאלה כבר למעלה מעשר שנים. מאז שנת 2005, הומטרו על שדרות אלפי רקטות.

בסבב הלוחמה האחרון הזה, רוב יושבי הארץ זכו לטעום איך זה לחיות תחת איום של טילים. אבל יש הבדל עצום: לרובנו יש זמן התרעה ארוך יחסית, וזה איום שלא מתמשך גם בחיי השיגרה. לתושבי שדרות אין את הלוקסוס הזה.

אנשי שדרות עוקבים כבר שנים אחר התדרדרות המצב. החמאס מגביר בהדרגה את התקפותיו, והרקטות שלו מגיעות היום עמוק אל מרכזי האוכלוסיה הגדולים.

נועם בדין, מ'מרכז תקשורת שדרות', עוסק בתיעוד המטרת הרקטות על שדרות מאז נובמבר 2006. הוא ראה כיצד שדרות הפכה להיות מה שהוא מכנה "בירת המקלטים" של העולם. כש- 6,000 מקלטים נוספים נבנו בה.

למרות שהמקלטים מצילים חיים, תושבי שדרות אומרים שהם לא פיתרון אמיתי. בשל קרבתה הרבה של שדרות לעזה, מערכת כיפת ברזל יעילה פחות שם. כתוצאה מכך, הפגיעות ההרסניות ביותר של החמאס היו בשדרות.

ב-28 ביוני, 8 בערב בשבת, נפגע מפעל הצבע "דנבר" שבשדרות מירי רקטות, ונהרס כליל. הרקטות גרמו לשריפה, שכילתה את המפעל.

איש לא נמצא במפעל באותו לילה. על פי דבריו של ברוך קוגן בעל העסק, שני עובדים מהמפעל הסמוך נפצעו כאשר הם רצו למקלט בחושך.

קוגן - אב לשלושה וסב לחמישה, המתגורר בראשון לציון, מספר שהוא העביר את המפעל לשדרות מאופקים, משום שרוב העובדים שלו מתגוררים בשדרות. למרות שהוא מסכן בכך את כספו, קוגן מתכוון לחזור ולשקם את המפעל בשדרות. "אנחנו מקימים אותו מחדש ואנחנו נשארים כאן. אנחנו לא מפחדים מהפגזים, ואנחנו לא הולכים לשום מקום".

חוסנם של תושבי שדרות מעורר הערצה, לא פחות מכך שהחשש שלהם מעורר כאב. כל אחד מהם משיב מלחמה בדרכו האישית.

כולם רוצים שהשקט ישוב לתמיד. "בכל פעם שישראל עושה מבצע כזה, אנחנו מקבלים שקט לכמה שנים, ואז הם שוב יורים", אומר קוגן. "אנחנו מקוים שהמבצע הזה בעזה יסתיים בטוב."

 רובם המוחלט של האזרחים נוקט באמצעי זהירות, פועל על פי הנחיות פיקוד העורף, אולם ממשיך בשגרת חייו.

בו בזמן, טווח הרקטות של החמאס גדל, והתדירות אינה מראה סימן להאטה. בעוד שמערכת כיפת ברזל והמקלטים אמנם מצילים חיים (תודה לא-ל), הם אינם מסוגלים לגרש את הפחדים, החרדות והטראומות. ובלב כולנו מקנן החשש שאחת הרקטות תצליח לחדור את מערכות ההגנה שלנו.

קוגן אמר לאתר "אש התורה", שהוא רואה ברעיון הפסקת האש "בדיחה". הוא מאמין ש"אי אפשר לעשות הסכמים עם רוצחים". תושבי ישראל, ובעיקר תושבי הדרום, מחפשים תשובות וכמהים לשלום.