לא נודע לנו על החטיפה מהאינטרנט. בשעות אחר הצהריים המוקדמות של יום ששי, בעלי התפלל מנחה בבית כנסת עתיק בשכונה שלנו, בעיר העתיקה בירושלים. החזן הוסיף כמה פרקי תהלים בסוף התפילה, כפי שעושים כשזקוקים בדחיפות לרחמי שמים מרובים. אחרי התפילה בעלי התעניין לסיבת העניין, ואז שמע את החדשות המזעזעות.

שלושה תלמידי ישיבה נחטפו ביום חמישי בלילה על ידי מחבלים. נפתלי פרנקל – 16, גיל-עד שאער – 16, ואיל יפרח – 19, למדו בישיבתם בגוש עציון, דרומית לירושלים. הם יצאו מהישיבה אחרי סיום סדר הלימודים בלילה, ונראו לאחרונה עוצרים טרמפ בצומת גדול באזור. אחד מהם חייג מהנייד שלו 100 למשטרה, והצליח לומר: ״חטפו אותנו". ואז הטלפון נותק.

צה"ל פתח בחיפושים אינטנסיביים ברחבי גוש עציון וחברון. כל מעברי הגבול לעזה נחסמו, בניסיון למנוע חזרה על חטיפתו של גלעד שליט, שהוחזק בידי מחבלי החמאס במרתף בעזה במשך חמש שנים, והוחזר לישראל תמורת אלף מחבלים עצורים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו הצהיר שאין ספק שהנערים נחטפו על ידי ארגון טרור, והודיע שצה"ל עוסק במבצע נרחב לאיתורם ולחילוצם של שלושת תלמידי הישיבה הצעירים. הוא הוסיף שהוא שוחח עם הורי הנערים, ואמר להם שאנחנו עושים כל שביכולתנו ויותר כדי להחזיר הביתה את הבנים שלהם - "הנערים שלנו".

ראש הממשלה נתניהו דיווח לדן שפירו, שגריר ארה"ב בישראל, שאחד מהחטופים הוא אזרח אמריקאי.

בינתיים, במשך כל יום ששי נערכו חגיגות בעזה ובערים אחרות ברשות הפלסטינית. רשתות השידור הערביות הקרינו צילומי וידאו של תושבים פלסטינים המנופפים בדגלי חמאס ואש"ף ומחלקים ממתקים, כשמוזיקה עליזה נשמעת ברקע.

אנו מבקשים מכל עם ישראל להתפלל ששלושת הנערים הנעדרים ישובו בשלום לבתיהם

לקראת כניסת השבת, כשעדיין לא הגיעו שום חדשות בנוגע לנערים, פרסמו ההורים פניה לציבור, בה הם הסבירו שבהדלקת נרות יש כוח להביא ישועות, וביקשו מכולם, גם מאלה שאינם מתפללים בדרך כלל, להתפלל להצלחת צה"ל בחיפוש אחר הנערים הנעדרים. הם הוסיפו ובקשו מכל עם ישראל להתפלל על שלושת הנערים שיזכו לשוב לבתיהם בשלום.

ודאי שביום ראשון האחרון, כשהאימהות היקרות: רחל פרנקל, בת גלים שעאר ואיריס יפרח נישקו את בניהם לשלום ושלחו אותם לישיבה, הן הניחו שהם ישובו הביתה ביום חמישי בלילה, כמו בכל שבוע. ובמקום זה, הן נקלעו לתהום של חוסר ודאות ואימה, מערבולת שסוחפת, מסחררת ושואבת את כל עם ישראל.

עם שקיעת החמה ביום ששי, וכניסת השבת, עצב ירד על הארץ. כמו שאמר ראש הממשלה: "הנערים שלנו".

עשיתי מה שבקשו המשפחות. הדלקתי את נרות השבת והתפללתי שהנערים ישובו הביתה בשלום. אחר כך התיישבתי ואמרתי תהלים. שבת אמורה להיות זמן להתעלות, אור, שמחה ושלוה. יצא לי כבר כמה פעמים לקרוא סיפורים על אנשים גדולים שעברו אסון לפני שבת או במהלכה, ולא הניחו לעצמם להתאבל עד צאת היום הקדוש. אני לא ברמה שלהם. נסיונותי הקלושים להתעלות מעל לאסון שמתרחש סביבי, היו דומים לנסיונות של ציפור קטועת כנפיים לעוף.

בכותל

יצאנו לסעודת ליל שבת אצל חברים, פה בעיר העתיקה בירושלים. השיחה סביב השולחן עסקה כמובן בחטיפה. אחד האורחים הודיע שהרבנים הראשיים בקשו מאנשים להגיע לכותל ב-11:30 בלילה כדי להתפלל על הנערים.

מאות אנשים מכל גווני הקשת הדתית

ב-11:15, בעלי ואני יצאנו בלב כבד אל הכותל. רק אנשים בודדים היו שם, ברחבה שליד הכותל העתיק, השריד האחרון לבית המקדש. ״מאוחר מידי, ואנשים יותר מידי עייפים״, הרהרתי, בעודי מרימה ספר תהלים ומתיישבת ליד הכותל. אמרתי תהלים במשך 15 דקות, לפני שקול רם קרע את הדממה. כשהפניתי את ראשי הופתעתי לגלות סביבי מאות אנשים, מכל גווני הקשת הדתית.

גבר גבוה עם כיפה לבנה סרוגה גדולה, שזיהיתי באופן מעורפל, ניהל את אמירת התהילים. הוא קרא בקול רם פסוק, והקהל חזר אחריו ואמר את אותו הפסוק. הגבר התפלל בכזה להט, כזאת עוצמה של רגש. רק אחר כך הבנתי את עומק ההזדהות שלו. בעלי הכיר אותו. זה היה הרב טוביה ליפשיץ, שבנו יוחאי נרצח בהתקפה על ישיבת ׳מרכז הרב׳ לפני שש שנים.

בשלב כלשהו, גיליתי שאני עומדת ליד דבורי פרנקלין - אישה צעירה מהשכונה שלנו, שאחותה הגדולה, מיכל, נרצחה על ידי מחבל מתאבד, ביום האחרון ללימודיה במכללה.

עמדנו שם והתפללנו. עם שבור ומפורד, מפולג במאבקים פנימיים, מותקף על ידי אויבים, מוכפש על ידי עמים אחרים. המילים שזעקנו כולנו מתוך ספר התהילים בטאו הן את היגון - והן את האמונה שלנו. מי מהם יגבר?

בחצות, סיימנו את פרק התהילים האחרון. חשבתי שנסגור את הספרים ונלך הביתה. אבל במקום זה אנשים התחילו לשיר באופן ספונטני את הנעימה המיוחדת לתפילת 'אחינו כל בית ישראל':

אחינו כל בית ישראל,
הנתונים בצרה ובשביה,
העומדים בין בים ובין ביבשה,
המקום ירחם עליהם,
ויוציאם מצרה לרווחה,
ומאפלה לאורה, ומשעבוד לגאולה,
השתא בעגלה ובזמן קריב,
ונאמר אמן.

השיר רומם את כולנו בלחן המרגש שלו. וכשהוא הסתיים, שרנו אותו שוב. ושוב. ושוב. "אחינו כל בית ישראל". וכששרנו התאחדנו לקהל אחד של נשמות לוהטות, שמתחננות לאלוקים שיושיע שלושה בחורים ו-14 מיליון יהודים, "כל בית ישראל".

השיר התחלף פתאום לשיר אחר מתוך ההגדה של פסח, שהפך למעין המנון פופולארי:

והיא שעמדה לאבותינו ולנו,
שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו,
אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו,
והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.

הירח המלא האיר את אבני הכותל העתיקות כשמאות קולות, חזקים ונחושים, נשמעו שם, ברחבת הכותל שכבר שמעה כל כך הרבה.

כל יום שישי היינו אבודים, בתוך תחושות של חשיכה ואימה. דווקא בחצות הלילה, לאור הירח, מצאנו זה את זה, ברגע של אחדות מרגשת.

בזכות יהודי כל העולם שמתאחדים בתפילותיהם, יהי רצון שנצליח למצוא את בנינו.

יעקב נפתלי בן רחל דבורה
גיל-עד מיכאל בן בת גלים
אייל בן איריס תשורה