הכותרות בימים האחרונים לא היו מרנינות, בלשון המעטה, עם החלטת הממשלה לשחרר אסירים פלשתינאיים, כאלה שנידונו למאסר עולם. המחבלים לא קיבלו עונש זה מפני שחנו במקום אסור או מפני שלא שילמו ארנונה. אלא, מפני שרצחו יהודים.

רבות נכתב על נושא זה מההיבטים הפוליטיים השונים שלו. לא איש פוליטיקה אנכי. אבל אני מנסה לראות ולנתח דברים מנקודת מבט תורנית, הבה ננסה להציע מספר היבטים ולברר מה התורה אומרת על נושא זה. שמא על קובעי המדיניות בדברים חמורים שכאלה, לתת את לבם לדברי התורה (לכל הפחות(!) בנוסף לשיקול הפוליטי).

במחשבה ראשונה, עלו בלבי ארבע נקודות:

(א) "מות יומת"

התורה מייחסת חומרה גדולה לכל רצח. הרוצח במזיד – דינו מוות בידי בית דין. זו הלכה כה בסיסית, שהיא עוד מלפני מתן תורה; זוהי אחת משבע המצוות שניתנו לנח כשיצא מן התיבה, ששייכות לכל אומות העולם: "שופך דם האדם – באדם דמו יישפך". אף הרוצח בלי כוונה, בשוגג גמור(!), עליו לגלות מביתו כדי לכפר על מעשה כה חמור.

לעונשים אלו יש אזהרה מיוחדת בתורה – שלא להימנע מלתת את העונש במלוא תוקפו וחומרתו. באף מקום אחר זה לא נמצאת אזהרה שכזו, ורק כאן מצאנו בכתוב שלא לקחת שום כופר כדי להמיר או להפחית את העונש. וכך כתוב בסוף ספר במדבר (פרק לה): "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת, כִּי מוֹת יוּמָת. וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן". התורה מסיימת בכך שאם יעברו על הנחיה זו – יהיו לכך השלכות שליליות במיוחד, באומרה "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ, כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ".

(ב) "ובערת הרע"

יש מצבים שבהם אי אפשר מבחינה הלכתית-משפטית להרוג רוצח, בגלל מגבלות 'טכניות'. אחד מהם הוא, כאשר הרוצח עצמו מוגדר כ'טריפה' (הבעיה היא בקבלת העדות נגדו – אך אין כאן המקום להאריך בפרטים). אף על פי כן, אם בית הדין יודע אודות האירוע, כגון שמעשה הרצח היה בפני בית דין – מצווה עליהם להרוג את הרוצח. ואף על פי שאין כאן גדר של נתינת עונש מוות הרגילה, יש סיבה נוספת להריגת רוצח: "ובערת הרע מקרבך".

וכך מובא בהלכה (רמב"ם הלכות רוצח פרק ב הלכה ט): "אדם טריפה שהרג את הנפש - נהרג שנאמר ובערת הרע מקרבך והוא שיהרוג בפני בית דין".

(ג) "הבא להורגך השכם להורגו"

אף על פי שאסור לכל אחד להרוג אדם אחר, ואפילו רשע וחוטא, יש מקרה אחד יוצא מן הכלל. זה נקרא "הבא במחתרת". כלומר: כאשר גנב בא במחתרת לתוך ביתו של מישהו כדי לגנוב, הוא יודע שבעל הבית לא יעמוד בצד בשקט. הוא יודע שיש סיכוי טוב שבעל הבית ינסה להרוג אותו – ולכן, מניחים אנו שהגנב עצמו מוכן להרוג את בעל הבית. מסיבה זו עצמה, כשבעל הבית מוצא גנב הבא במחתרת, מותר לו להרוג את הגנב, שהרי הגנב בא להרוג אותו (כנ''ל), ומכאן לומדים את הלקח של התורה: "הבא להורגך השכם להורגו".

(ד) תגובתו של דוד המלך למסכני נפשם.

כאשר שלשה אנשים סיכנו את נפשם להביא לדוד מים, הם הצליחו במשימה. לא היו נפגעים ולא נגרם נזק, ואף על פי כן, עצם העובדה שהמים הושגו בחשש של סכנת נפשות גרם לדוד המלך לזעזוע. כאלה מים הוא לא יכול היה לשתות, כפי שמסופר בספר שמואל ב (פרק כג): וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיֹּאמַר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר. וַיִּבְקְעוּ שְׁלשֶׁת הַגִּבֹּרִים בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִד. וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם... וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂתִי זֹאת, הֲדַם הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים בְּנַפְשׁוֹתָם! וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם".

תפיסת מחבלים כרוכה בסכנת נפשות של חיילים שמסרו את נפשם לתפוס את הרוצחים. וקל וחומר שיש כאן היבט של הנרצחים עצמם ומשפחותיהם, שזה הרבה יותר מאשר רק כניסה למצב שיש בו 'חשש', כי הרי בפועל הם נרצחו. כלפי אלו וגם כלפי אלו, שייכת הרגישות שביטא דוד המלך בדבריו.
 

* * *

החלטות פוליטיות לפעמים יכולות להיעשות יחסית בקלות, מפני שיקול זה או אחר. אך התורה היא נצחית, והחומרה בה מתייחסת התורה למקרים שכאלה - מחייבת.