לאחרונה צדה עיני מאמר שעניין אותי בעיתון ישראל היום. נכון שהיה זה מאמר שהכותרת שלו בעמוד הראשי היתה בתחתית העמוד ממש, כמעט 'חבויה', והוא התחרה עם כותרות כבדות-משקל בהרבה שכיכבו באותו עמוד (התפתחויות פוליטיות אלו ואחרות באותו היום), אך היות ואני מורה במקצועי, היה זה נושא שרציתי להרחיב בו את ידיעותיי.

כותרת המאמר היתה: "מורים תחת איום". אלימות נגד מורים בישראל – היה הנושא שעל הפרק.

הוצגו שם כמה נתונים מזעזעים על אלימות פיזית (כמה אחוזים נמצאים במחלקת "דחיפות, סיבוב יד, סטירת לחי", וכמה במחלקת "אגרוף ו/או בעיטות" – לא ממש התעניינתי בחלוקה העדינה שבין הקטגוריות) ועל אלימות מילולית (ושוב פירוט: "התחצפות"; "ניבולי פה וקללות"; "לעג ו/או השפלה". כל סוג עם אחוזים 'מדויקים'. סך כל הפרטים הנ''ל - 52% מן המורים דווחו שנתקלו בכך).

הבעיה היא אמיתית, ויושב ראש ארגון המורים נדרש לנושא. תחילה, דבריו אודות הבעיה עצמה: "רמת האלימות של תלמידים והורים נגד המורים ורכוש בתי הספר גבוהה מדי ברמה שאיננו יכולים להרשות לעצמנו במערכת החינוך".

דגל אדום! או קיי, מה עושים?

נמשיך בציטוט.

"אנו מוכנים לשתף פעולה עם משרד החינוך להפחתת האלימות ולהפסקת הריצה אחרי הציונים וזכאות לבגרות אשר גורמת בין השאר למצב הזה. אין זאת אומרת שצריך לבטל את בחינות הבגרות, אבל לא להפוך אותן לעגל הזהב שאליו סוגדים כולם". סוף ציטוט.

ננתח יחד.

שורש הבעיה, כפי שעולה מהפתרון המוצע, הוא דגש יתר על ציונים ועל זכאות לבגרות. הפתרון המתבקש הוא, אם-כן, כל כך פשוט וישיר! להמעיט את הדגש על עניינים אלה, וחסל סדר אלימות בבתי ספר.

***

האומנם? האם באמת יש כאן ניתוח מדויק של הדברים? האם זכינו להגדיר בעיה – ופתרונה בצדה?

אינני מבין איך אפשר ליישם את הפתרון בשטח. ואדרבה, אם נחשוב שני צעדים קדימה, נראה שהתוצאה תהיה בדיוק ההיפך ממה שרצינו.

אם לא יהיה דגש על ציונים ולחץ של בחינות בגרות, אז התוצאה תהיה אחת ויחידה – האלימות תגבר לאין שיעור

אם לא יהיה דגש על ציונים ולחץ של בחינות בגרות, אז התוצאה תהיה אחת ויחידה – האלימות תגבר לאין שיעור. כל עוד שיש מבחנים ובגרויות, יודע התלמיד שאם לא ישקיע את זמנו בלימודים - לא יקבל בגרות, ובהמשך הוא יסבול מכך. בדיוק לשם מטרה זו נועדו הציונים! אם יוסר ה'מחייב' הזה, ממילא יפסיקו ללמוד ופשוט וברור שהתוצאה הישירה מכך תהיה הגברת האלימות. חד משמעית. הפוך על הפוך!

פתרון החידה נעוץ בתחום אחר לגמרי. ואקדים בסיפור.

***

רבי יצחק בלאזר ז''ל היה רב נודע בעיר פטרבורג, ברוסיה. מתוקף היותו רב בעיר הבירה, הוא היה בקשר גם עם אנשי ממשל.

פעם שאל אותו שר המשפטים של רוסיה: מדוע אין אתם מקבלים גויים רוסיים בבתי דין רבניים כעדים כשרים? הרי אנחנו בבתי משפט שלנו מקבלים יהודים, אז למה אין הדדיות – מדוע אתם לא מקבלים אותנו?

השיב הרב: איך יודעים שהעד נאמן, שאפשר לסמוך עליו בעדות? למה שלא נחשוש שישקר?

התשובה היא, כי הוא מפחד לשקר. בתי משפט של ממשלת רוסיה, אם יתפסו עד משקר, ישלחו אותו לסיביר. זה די מאיים; ולכן לא משקרים.

אבל בתי דין רבניים אינם יכולים להעניש, אז איך יאמינו לעד? ובכן, מי שמאמין שיש אסור ויש מותר, ששקר הוא דבר שנענשים עליו, אפשר להאמין לו. אבל מי שהמושגים הללו לא נמצאים בתודעה שלו, על סמך מה ניתן לו נאמנות שאינו משקר? – עד כאן דבריו.

הנמשל ברור. אם במוסדות החינוך ישימו דגש על כך שיש 'ערכים' וחובות, ושיש גם דברים שהם 'אסורים': שחייבים לכבד הורים ולכבד מורים. שאסור להכות מישהו, או לקלל, או לעשות כל שאר מיני דברים שהוזכרו לעיל – יתכן והדברים היו נראים אחרת.

אם היינו משקיעים מלמדים ערכים ועקרונות התנהגות נאותה באותה הרצינות בה אנו מלמדים חשבון והנדסה, ההתנהגות הפסולה והאלימה היתה כל כך 'מחוץ לתחום', עד כדי כך שלא היה עולה על דעתו של אף אחד מהתלמידים לנהוג כך.

אם היו גבולות ברורים, והמורים היו יותר במעמד של מחנך ולא של חבר שמעביר מידע – אז זה היה עובד גם עבור אלה שמתקשים בלימודים, וגם עבור אלה שמבחני הבגרות מאד חשובים להם.