אנחנו חיים בתקופה מיוחדת. נראה כי שישים שנות ההקלה באנטישמיות, שאומות העולם העניקו לנו מתוך רגשות רחמים והזדהות בעקבות השואה, עומדות להגיע לסיומן. סטאטוס ברירת המחדל שלנו בעולם – בתור שעירים לעזאזל, אשמים, שנואים, יעד לאנטישמיות ודה-לגיטימציה – מתחיל לחזור לעצמו, כשישראל אינה נתפסת עוד בעיני העולם כמדינה פגיעה וכקרבן, אלא כמדינה תוקפנית ופושעת.

בימים אלה אנו שרים במלוא גרון: "משנכנס אדר מרבין בשמחה". אבל איך אנחנו יכולים לשמוח כשאנחנו מתבוננים במצב העם היהודי בעולם? מה הדבר המיוחד בחודש אדר שיכול לתת לנו את הכוח לשמוח למרות האיומים שעומדים לפתחנו, הבידוד בו אנו נמצאים והאתגרים הרבים שלפנינו?

שנתיים חלפו מאז הרצח האכזרי של בני משפחת פוגל המקסימה. גרונותיהם של אודי ורות פוגל, יחד עם ילדיהם יואב בן ה-11, אלעד – 4, והדס בת שלושת החודשים שוספו, בעודם ישנים במיטותיהם. שלושת ילדיהם הנותרים - תמר, רועי וישי בן השלוש, חיים היום עם הסבא והסבתא שלהם, שלמרות גילם המתקדם קיבלו עליהם בגבורה את תפקיד ההורים לילדים קטנים אלה.

ולקראת יום השנה השני לטבח הנוראי הזה, איננו יכולים שלא לתהות: איפה השמחה של חודש אדר? איך נוכל לשמוח כשדברים כאלה עדיין קורים לנו?

כיום, מעמדנו אינו בטוח עוד גם בקרב השכבה האינטלקטואלית המערבית, ואפילו לא במוסדות האקדמיים הגבוהים ביותר בארה"ב. בית הספר לממשל של אוניברסיטת הרווארד אירח סימפוזיון בנושא: "ישראל/פלסטין ופתרון המדינה האחת", ושתהיו בטוחים שהמדינה האחת אינה ישראל. אחד הדוברים הבולטים היה עלי אבו-ניעמה שמתנגד לקיומה של "מדינה יהודית". בוועידה השתתף גם סטפן מ. וולט מהרווארד עצמה, אחד ממחברי הספר האנטי ישראלי The Israel Lobby (הלובי הישראלי).

איפה שמחת חודש אדר כשקבוצה אנטי ישראלית נוטפת ארס יכולה להציג בחופשיות את דברי השטנה שלה בהרווארד?

נכון, חלק מבוגרי הרווארד כתבו לנשיא האוניברסיטה מכתב המוחה על אירוחו של דיון זה. אולם לא פחות מחרידה מעצם קיומו של הדיון הזה, היא שתיקתה של הקהילה היהודית. איפה הזעם? איפה ההפגנות, כתיבת המכתבים, המחאות?

איפה שמחת חודש אדר כשקבוצה אנטי ישראלית נוטפת ארס יכולה להציג בחופשיות את דברי השטנה שלה, ולקדם את הצעת פתרון המדינה האחת ללא יהודים, בקמפוס היוקרתי ביותר בארה"ב?

ואפילו אחד מהמועמדים למשרד ציבורי בארה"ב, לא חשש לגלות את האנטישמיות הבוטה שלו. ארתור ג'ונס, שהיה מועמד מצד הרפובליקנים לקונגרס בשיקגו אמר: "לפי מיטב ידיעתי, השואה היא לא יותר מהונאה סחטנית בינלאומית של היהודים." ג'ונס שאירגן אירועים-ניאו נאציים לזכר יום הולדתו של היטלר, המשיך בכינוי השואה "השקר האפל ביותר בהיסטוריה. היהודים מרוויחים מיליוני דולרים מסיפור מעשיות הצער והאומללות האלה בספרים, סרטים, הצגות וטלוויזיה."

למזלנו, הרפובליקנים לא הסכימו להציג אותו כמועמד לבחירות, בשל דעותיו. אולם, וכאן מגיע החלק המפחיד, הוא אסף למעלה מאלף חתימות על עצומה שדורשת לאפשר לו לרוץ לתפקיד. זאת אומרת שבשיקגו חיים לפחות אלף בני אדם השותפים לדעותיו האנטישמיות. מעניין שנושא מועמדותו עלה דווקא בחודש אדר, שאמור להיות השמח ביותר בין חודשי השנה. אז איפה השמחה?

עם בתרדמת

כשהמן החליט להיפטר מהיהודים, הוא אמר לאחשוורוש "בוא נשמיד את היהודים". ואחשוורוש ענה: "לא כל כך מהר. אני מפחד מהא-ל שלהם, הוא עלול לעשות לי מה שהוא עשה לקודמיי."

המן שחרר את המלך מהפחד שלו במילים "ישנו עם אחד". הגמרא (מגילה יג ב) משתמשת במשחק מילים, ומסבירה שבתשובתו של המן הייתה טמונה אסטרטגיה עמוקה. המן הסביר למלך שישנו עם אחד – יש עם אחד שישֵן. הם מתרשלים במצוות, הם מפוזרים ומפולגים ונלחמים זה בזה. הם ישנים ואינם ערניים לדברים החשובים ולאיומים השונים.

עם ישראל היה על סף כליה בגלל שהוא ישן

עם ישראל היה חשוף לפגיעה ועל סף כליה בגלל שהוא ישן. עיניהם של היהודים היו עצומות לכל המתרחש סביבם. הם לא לקחו את האיומים ברצינות. המן, כמו רבים מאויבינו הפיקחים במשך ההיסטוריה, הבין שכשאנחנו ממשיכים כרגיל בעסקינו, חיים בעיניים עצומות ומנהלים את חיינו כמו מתוך שינה, אנחנו חשופים במיוחד לפגיעה ומועדים לתקיפה.

המן הבין ש"ישנו עם אחד" – עם שישן. וכל מה שהיה עליו לעשות הוא להמשיך ולהרדים את היהודים על ידי תחושת ביטחון מזויפת, ולזרוע שאננות ואדישות, כדי להצליח לממש את מטרתו ולנקות את העולם מיהודים.

אז מה הרס לו את התוכנית? התשובה פשוטה: מרדכי ואסתר התייצבו, וכמו שעון מעורר צלצלו וצלצלו עד שהצליחו להעיר את בני עמנו מהתרדמת בה היו נתונים.

מרדכי הבין שתרופת המנע ל"ישנו עם", היא כפי שאמרה לו המלכה אסתר "לך כנוס את כל היהודים" ועורר אותם. הוא הבין שהתגובה ל"מפוזר ומפורד" היא לאחד אותם בתפילה ובצום. קריאת ההתעוררות זו הצילה את עמנו, עוררה את הניצוץ שהוביל לניצחון צבאי, ויותר מזה, אף גרמה לאנשי שושן לרצות להצטרף לעם ישראל.

פורים אז והיום

אני מתבונן סביבי בימים אלה, ולא יכול להיפטר מההרגשה ששוב שקענו בשינה מתוך תחושת ביטחון שקרית, ושוב חשפנו את עצמנו לפגיעה. אויבינו הנוכחיים אינם רשעים פחות מהמן, תכניותיהם לא פחות נפשעות, ומטרותיהם לא פחות מאיימות על עצם קיומנו. ובכל זאת, עבור רבים מאיתנו העסקים נמשכים כרגיל, העיניים עצומות לכל מה שמתרחש ומאיים עלינו. זה הזמן להתעורר, זה הזמן להתאחד בתפילה ובצום, בכתיבת מכתבים, בטלפונים, בנאומים, בהקמת לובי בהרמת קולנו בכל דרך אפשרית למען עמנו.

האם נראה לכם שישראל תתקוף באיראן? או שאתם מעריכים שלא תהיה כל תקיפה ואיראן תצליח להתחמש בגרעין? האם אתם מבינים שכל אחת מאפשרויות אלה עלולה לגרור אסון נורא שיביא להרס וחורבן? האם אתם מבינים מה יקרה ומאילו אבדות נסבול אם ישראל אכן תתקוף באיראן? האם אתם מסוגלים לצייר בדמיונכם את מטר הטילים שיכסה את שמי המדינה, את התקפות המחבלים, את הגינויים מכל רחבי העולם שיתבעו לבודד את ישראל, את האפשרות של אמברגו?

ואם לא תהיה התקפה, האם אתם מסוגלים להבין את הסכנה ואת מלוא המשמעות של נשק גרעיני שמאיים על ראשה של ישראל?

ואם אנחנו אכן מבינים, איך אנחנו מסוגלים להמשיך לישון ולשדר עסקים כרגיל?

סיפור חג הפורים שוב הולך ונפרש לפנינו. איראן היא פרס של ימינו ואחמדינג'אד הוא המן של ימינו השואף לאותה מטרה ברורה – למחוק תוך כמה רגעים 6 מיליון יהודים.

אסור לנו לתת לזה לקרות.

אנחנו מצווים לזכור את עמלק ואת מה שהוא רצה לעשות לנו. התורה לא מסתפקת בציווי "לא תשכח". משום שאפשר לישון ויחד עם זה לא לשכוח בנקודה עמוקה כלשהי, שפעם הם היו האויבים שלנו. התורה מצווה עלינו גם "זכור" – זכירה פעילה. אנחנו חייבים לזכור בכל עת מה האויבים שלנו מסוגלים לעשות, ואף פעם לא לשקוע בתחושת ביטחון מזויפת.

שמחה אמיתית היא לחיות באמת, להיות אחראיים וערניים, מוכנים להתמודד עם כל אתגר שעלול להופיע בדרכנו

הגיע הזמן להתעורר, לזכור את משפחת פוגל, ולהעמיד לדין אנשים שמסוגלים לשמוח ולחגוג רצח כזה. הגיע הזמן להתעורר ולהרים את קולנו במחאה על סימפוזיונים אנטי ישראליים באוניברסיטאות ברחבי העולם. הגיע הזמן להתעורר ולהתנגד בקול רם להגשת מועמדותו של אדם המכחיש את השואה. והגיע זמן להתעורר ולעשות כל שניתן כדי לדאוג לכך שלאיראן לא יהיה גרעין.

יתכן ששמחתו המיוחדת של חודש אדר היא שמחת היקיצה, שמחת ההתעוררות מהשינה וההכרה במה שעומד מולנו, שמחת נקיטת היוזמה שדרושה כדי ליצור שינוי. שמחה אמיתית היא לחיות באמת, להיות אחראיים וערניים, מוכנים להתמודד עם כל אתגר שעלול להופיע בדרכנו ולדעת בוודאות שבסוף ננצח, כמו שתמיד ניצחנו בסופו של דבר לאורך כל דברי ימי עמנו המפוארים.

משנכנס אדר, אנחנו זוכרים את אויבי העבר כמו עמלק והמן, מתמקדים באויבינו הנוכחיים ובולמים אותם. ועצם ההתעוררות שלנו וההתייצבות מולם, היא עצמה כבר סיבה טובה לשמחה.