כשחמוש מטורף ירה לכל עבר בבית הספר היסודי בקונטיקט – ורצח 26 ילדים ומבוגרים – הגיבה ויקי סוטו, מורה בכיתה א', במעשה גבורה מדהים והקרבה עצמית.

עם הישמע היריות הראשונות בכיתה הסמוכה, מיהרה המורה בת ה-27 להכניס את תלמידיה לחדרון אחורי. ואז, כשהיא עמדה פתאום פנים אל פנים מול הרוצח כשכדורים שורקים סביבה, היא השתמשה בגופה כדי לגונן על הילדים.

ויקי סוטו נמצאה מתה, כשהיא גוחנת על תלמידיה, ומגנה עליהם.

כולנו מתאבלים על האסון הבלתי נתפס. ובכל זאת, מהיכן השיגה המורה הצעירה את הכוח וההכרה לבצע מעשה גבורה מיוחד כל כך?

בעולם החיות, אפשר למצוא ברמה מסוימת את המסירות הזאת באינסטינקט האימהי. דובה תגן בחירוף נפש על גוריה, בדיוק כמו שאם מתמסרת בלהט לעולליה. אבל עד להיכן זה מגיע? האם יכול הדבר לגבור אפילו על יצר הקיום הבסיסי ביותר?

השאיפה הגדולה ביותר של כל אם היא לראות את ילדיה גדלים ופורחים – גופנית, רגשית ורוחנית. אם נחושה וממוקדת יכולה להגיע לרמה של מסירות מוחלטת – אפילו על חשבון טובתה האישית.

מה שהופך את המעשה של ויקי סוטו למשמעותי כל כך, הוא האופן בו היא פיתחה את אותה הרמה של הקרבה עצמית למען ילדים, שמבחינה ביולוגית לא היו שלה.

היא חיה מתוך הכרה באמת עמוקה: מורה הוא כמו הורה, והוא אחראי לטפח את צמיחתם של הילדים, לעזור להפוך את חייהם הגשמיים למשהו נעלה יותר.

"חלום חייה של ויקי היה להיות מורה. זה מה שהיא אהבה לעשות", סיפר בן הדוד שלה. היא הייתה מוכנה לוותר על קיומה בעולם הזה, למען המשמעות הנעלה של דאגה לילדים.

מורשת חיים

עמוק בפנים, כולנו רוצים לעשות דברים גדולים. כולנו רוצים לעזור באהבה ובנדיבות לאחרים. כולנו רוצים לממש את מלוא הפוטנציאל שלנו.

חבר סיפר לי לאחרונה שהוא חושב על ה"מורשת" שלו. הוא נמצא עכשיו באמצע שנות ה-50 לחייו, ושאלה חשובה אחת רודפת אחריו ואינה מרפה: כיצד אוכל באמת להשפיע לטובה על העולם?

אמרתי לו לשבת ולחשוב עבור מה הוא מוכן למות. אולי אפילו לקרוא כמה מאמרים שנכתבו בעקבות פטירתם של אנשים, כדי לקבל קצת פרספקטיבה על המשמעות העמוקה של החיים.

אמרתי לו - כשתגלה מטרה משמעותית עד כדי כך, שתהיה מוכן לאבד את חייך למענה, תגיע למסקנה חשובה וברורה: אם אתה מוכן למות למען משהו, אז זאת המטרה העליונה שעל פיה אתה צריך לחיות.

יש דבר עמוק בנפשו של כל אדם: כל כך חשוב לנו להיות טובים, שאנחנו מוכנים אפילו למות בשביל זה. ובכל זאת, פעמים רבות אנחנו שוכחים את המטרות הנעלות הללו – בגלל שדעתנו מוסחת.

ויקי סוטו הבינה שכשאדם חי מתוך התמקדות מלאה ומסירות, הוא מקבל כוחות שאין כמותם.

האסון הגדול הוא, שלצעירה הנפלאה הזאת היה עוד כל כך הרבה מה להעניק.

הבה נלמד ממעשה ההקרבה ההרואי שלה, ונחליט לגלות את המטרה האולטימטיבית של חיינו ולהחדיר אותה לחיי היומיום שלנו. בואו נתקדם צעד אחר צעד, כדי שלא נציף את עצמנו. בואו נשמור על קשר עין עם המטרה ולא נסיח את דעתנו ממנה.

גילוי המסירות הנהדר של ויקי סוטו צריך לעורר אותנו להשקיע עוד היום 10 דקות כדי לחשוב: "בשביל מה אני חי?"

מציאת התשובה היא משימה רצינית. אבל אין לזמן או לכוחות שלנו שימוש מוצלח יותר. משום שאם איננו יודעים מהי המטרה הגדולה אליה אנו שואפים, אז אנחנו חיים כמו זומבים - פועלים רק כדי לצאת ידי חובה.

ויקי סוטו נענתה לאתגר. "היא לא קראה להם התלמידים שלה", סיפרה אחותה בריאיון טלוויזיוני, "היא קראה להם הילדים שלה. היא אהבה את התלמידים האלה יותר מכל דבר אחר."

היא כל כך אהבה את התלמידים שלה, שהיא הייתה מתייחסת אליהם כאל "המלאכים הקטנים" שלה. וכשהיא הגיעה לרמה הגבוהה ביותר של מסירות והצילה את חייהם, ויקי סוטו עצמה הפכה ליותר ממלאך.