לפני מספר ימים חגגה מלכת אנגליה את "יובל היהלום" שלה, והמלוכה הבריטית – תאמינו או לא – היתה אחד הטרנדים החמים בטוויטר.

ובכל זאת, בתוך כל הכתרות האבירים, הסעודות הממלכתיות ואלפי "משואות היובל" ברחבי העולם, משהו חסר מאוד ברזומה של המלכה: במשך ששת עשורי מלכותה יצאה המלכה למאות ביקורים מלכותיים ב-129 מדינות שונות, אך אף לא פעם אחת בישראל.

אין עוד מדינה שזכתה להתעלמות שכזאת. במשך 64 השנים האחרונות, נערכו בארץ רק שני ביקורים של בני המשפחה המלכותית – הנסיך פיליפ בטקס לזכר אמו, והנסיך צ'ארלס בהלווייתו של יצחק רבין. וגם אז, הבריטים טרחו להדגיש בזהירות שמדובר בביקורים פרטיים שאינם רשמיים.

מתיחות תת קרקעית מבעבעת בין שתי המדינות כבר שנים רבות, ותיאוריות שונות מנסות להסבירה.

מרירות מימי המנדט

בשנת 1922 העניק חבר הלאומים לאימפריה הבריטית מנדט להקים בארץ ישראל "בית לאומי לעם היהודי", אולם הבריטים חרגו ממסגרת תפקידם, ונתנו 70% משטח המנדט הפלסטיני להקמת מדינת ירדן.

בשנת 1939, פרסמו הבריטים את הספר הלבן, שהגביל את העלייה היהודית לפלסטינה, ובכך נעלו למעשה את השערים בפני מיליוני יהודים שהיו עשויים למצוא בארץ חוף מבטחים ולהינצל ממשרפותיו של היטלר. היהודים שניסו בכל זאת להגיע לכאן, הושבו על עקבותיהם או נשלחו למחנות הסגר על ידי הבריטים.

בכדי לא לעורר את התנגדותם של בני בריתם הערבים, הבריטים המשיכו להשתהות במילוי משימתם. סבלנותם של היהודים פקעה, והם הגבירו את הלחץ על הבריטים לצאת מהארץ. פעילותן של המחתרות הפכה את הכיבוש הבריטי המתמשך לבלתי נסבל, עד שבמאי 1948 הבריטים ארזו את מיטלטליהם ויצאו מהארץ.

אין ספק שהבריטים נפגעו מהעובדה שישראל הקטנה וצעירת הימים הצליחה לגרש אותם, וזה היה הרקע להכתרה של אליזבת למלכה - רק ארבע שנים אחרי היציאה מישראל, כשהפצע הבריטי היה עדיין פתוח וכואב. האם יתכן שהמרירות ההיסטורית הזאת, בנוסף לקשר הקרוב בין בריטניה למדינות ערב, מהווים גורם משמעותי בסירובה של המלכה לבקר בישראל?

ישראל מבעד לעדשת הקולוניאליזם

במשך מאות שנים האימפריה הבריטית כבשה ושיעבדה ארצות אחרות. הבריטים שלטו ברבע מהעולם – הודו, האיים הקרביים, גיברלטר, איי פוקלנד, סינגפור, אוסטרליה, קנדה, ניו זילנד, חלק מאפריקה – עד שהקיפו את העולם והפכו ל"ממלכה בה השמש אינה שוקעת לעולם".

רבים מהבריטים תומכים ב"מאבק הפלסטיני נגד האימפריאליזם הישראלי". האם יתכן שתמיכה זאת נובעת - באופן תת מודע - מההיסטוריה הקולוניאלית של בריטניה? מובן שקיימות אי התאמות בולטות במשוואה: ישראל היא המולדת היהודית העתיקה; שליטתה בשטחים השנויים במחלוקת נובעת ממלחמת הגנה; וישראל מעולם לא שאפה לשעבד או לנצל את הערבים. אז מה בכל זאת מזין את העלילה הזאת?

הפרשן הפוליטי רובין שפרד, כתב בוושינגטון-פוסט שאירופה "שטופה ברגשות אשמה אימפריאליסטיים, ופעמים רבות יש לי הרגשה שתביעתה של ישראל לחלקת אדמה במזרח התיכון מעוררת זיכרונות מעוררי אשמה - בקרב ידידיי האנגלים ואחרים - של אירופאים לבנים המחלקים את העולם השלישי ומשעבדים את 'האנשים הפחותים' במאה ה-19." וזה, מסביר שפרד, "עלול ליצור קוקטייל רעיל של רגשות אנטי-ישראליים".

לא משנה מה הסיבה (או הסיבות) לאנטי-ישראליות בה נוקטים לעתים הבריטים, במציאות העכשווית, חלק מהרטוריקה האנטי-ישראלית הגרועה ביותר – דה-לגיטימציה, דמוניזציה וסטנדרטים כפולים – יוצאת מהממלכה המאוחדת.

ה'לונדון גרדיאן', העיתון המועדף על אנשי האקדמיה והאליטה התקשורתית באנגליה, טען בעמוד השער שלו שזכות הקיום של ישראל פקעה: "הקמתה [של מדינת ישראל] נקנתה במחיר גבוה מאוד של זכויות אדם וחיי אדם. חייב להיות ברור שהקהילייה הבינלאומית אינה יכולה לתמוך במחיר הזה ללא גבול".

מאמר אחר בגרדיאן נתן ביטוי לדעה שלישראל "אין זכות מוסרית" ושהתנהגותה "מפריכה את עצם האפשרות שישראל תתקיים כמדינה יהודית".

באותו זמן הצהיר טום פאולין, מגיש ב-BBC, ש"מעולם לא האמנתי שלישראל יש בכלל זכות קיום" (ב-BBC מתייחסים לדבריו כאל בדיחה, וטוענים ש"סגנונו הבוטה" של פאולין, "עורר זעם בארה"ב, שבה קיימת רגישות מוגזמת לשאלה היהודית").

אולם כדי שלא ייוותר בנו ספק, הכותרת בגרדיאן קראה לילד בשמו: "לישראל פשוט אין זכות קיום".

בציפייה לעתיד

וכאן אנחנו חוזרים להיום. ודאי שניתן לציין דברים חיוביים רבים לגבי היחסים הישראלים-בריטיים, ואיש אינו מאשים את הכתר הבריטי באנטישמיות. במשך השנים זכו רבנים ומנהיגי קהילות יהודיים אחרים לתוארי אבירות מהמלכה וצורפו אל בית הלורדים. לבית וינדזור יש אפילו מסורת עתיקת יומין למול כל תינוק זכר על ידי מוהל יהודי.

אולם בכל זאת קיימת מגמה ברורה של יחס בריטי שלילי כלפי ישראל. באחד מהמשאלים שערך ה-BBC, שני שליש מהמגיבים ראו את ישראל כבעלת השפעה "בעיקר שלילית" על העולם. משאל דעת קהל שנערך על ידי האיחוד האירופי העמיד את ישראל במקום הראשון בתור "איום על השלום העולמי" – לפני מדינות ציר הרשע קוריאה ואירן.

יתכן שתחושה זו הוכבדה בשל ששה עשורים בהם המלכה מסרבת לבקר בישראל.

ודאי שישראל אינה זקוקה למלכה כדי לאשש את זכות קיומה הלגיטימית. ובכל אופן, אירועי יובל היהלום הם הזמן המתאים ביותר עבור המלכה אליזבת, לצאת בהצהרת תמיכה ברורה על יד ביקור במדינה היהודית. למרות שמשרד החוץ הבריטי צריך לאשר את הביקור הזה, קשה להאמין שהוא לא ייענה לבקשתה של המלכה.

מעשה כזה יסייע מאוד לפזר את ענן הדה-לגיטימציה המשתהה מעלינו, וודאי יוסיף יהלום נוסף לכתר מלכותה המפואר של המלכה.