בחג הפסח השנה, טבעי שלא נחשוב רק על מצרים העתיקה. יש לנו היום סיבה טובה לחשוש שוב לקיומנו.

אויב מושבע, שמצהיר בגלוי על כוונותיו להשמיד אותנו, ממשיך ומתקרב להשגת יכולת גרעינית שתאפשר לו להוציא לפועל את איומיו. למרות המאמצים הדיפלומטיים הרבים, הסנקציות והלחץ הפוליטי שמופעל על המנהיגות באיראן, נראה ששום דבר אינו מצליח להסיט אותם מהניסיון לממש את מהדורתם האישית לפתרון הסופי.

כמו פרעה, גם אחמדינג'אד מבטא את הסכנה הקטלנית, שמטרתה אינה רק לפגוע, אלא להשמיד לחלוטין את עם ישראל. וכמו פרעה, גם רצונו הנפשע של אחמדינג'אד כל כך בלתי נתפס, שמובטח לנו שא-לוהים ימנע את מימושו.

הרשו לי להסביר.

בסיפור חג הפסח, בני ישראל חיו במצרים במשך 210 שנים. הם סבלו שם הרבה זמן, והשעבוד נמשך כמה דורות. אז מה עורר בסופו של דבר את א-לוהים למנות את משה ולהתחיל בתהליך הגאולה? מה היה הקש ששבר את גב הגמל?

התשובה ניתנה למשה באופן סמלי, במפגש הדרמטי הראשון שלו עם א-לוהים בסנה הבוער.

בקריאה שטחית של הסיפור אנחנו לומדים שכשמשה רעה צאן במדבר סיני הוא הבחין פתאום בסנה אפוף להבות. למרבה הפלא, למרות שהסנה בער, הוא לא נשרף וכלה. התופעה נגדה את חוקי הטבע, שהרי אש תמיד מאכלת ומשמידה. ומשה לא הצליח להבין את פשר התופעה.

ברגע זה, כשמשה ניצב מרותק לנס המתרחש מול עיניו, א-לוהים התגלה בפניו וקרא, "אנכי א-לוהי אביך".

על פניו, נראה שא-לוהים עשה נס כדי להרשים את משה, לפני שהוא מבקש ממנו לקחת על עצמו את שרביט ההנהגה. א-לוהים בחר באות שימחיש למשה את משמעותו של הכוח הא-לוהי. אולם הסבר זה מעורר תמיהה - א-לוהים לא יכול היה לעשות נס אחר, משהו יותר מפתיע, יותר משכנע, שיעיד בצורה טובה יותר על שליטתו בעולם כולו, מאשר שיח בודד במדבר?

כמו שהסנה בניגוד לכל חוקי הטבע בער ולא אוכל, כך גם עם ישראל בניגוד לכל חוקי ההיסטוריה לעולם לא יכלה

המפרשים נותנים לנו תשובה מקסימה. א-לוהים לא עשה סתם נס, אלא העביר מסר. א-לוהים ידע היטב מה טורד את מנוחתו של משה. מהרגע בו משה נמלט ממצרים, כשהוא מודע לסבל של אחיו תחת דיכויו האכזרי של פרעה, הוא דאג וחשש: האם בני עמי עדיין חיים? לכן הדבר הראשון שא-לוהים עשה היה להרגיע את משה, לא רק לפעם זאת, אלא גם לעתיד.

הסנה מסמל את עם ישראל. הסנה אמנם בוער, אולם בניגוד לכל חוקי הטבע, הוא אינו נשרף ומתאכל. כך גם עם ישראל, בניגוד לכל חוקי ההיסטוריה, לעולם לא יכלה. זאת הייתה ההבטחה הא-לוהית המשתמעת מהמסר הראשון שא-לוהים נתן למשה כבר משחר מנהיגותו.

הבטחה נצחית

נס הסנה הבוער היה ביטוי ציורי לנס הקיום היהודי. כשארנולד טוינבי השלים את ספרו הקלאסי בן 12 הכרכים "מחקר של ההיסטוריה" על עלייתן ונפילתן של תרבויות, הטרידה אותו סתירה ברורה לכל הכללים האוניברסליים ששולטים בשקיעתו הבלתי נמנעת של כל עם בעולם. רק היהודים שרדו בניגוד לאנליזות המנומקות היטב של טוינבי. לכן הוא קבע שהיהודים אינם אלא "שריד מאובן", עם שעתיד להיעלם במהרה.

אולם איכשהו, למרות הניסיונות הברוטליים להשמידנו, היהודים מגלמים את הנס המתמשך של הסנה הבוער.

דברי ימי היהדות סותרים כל הסבר. אומרים שהמלך לואי ה-14 שאל את פילוסוף החצר שלו, פסקל, אם הוא מאמין בניסים, ופסקל השיב שכן.

המלך המופתע שאל, "תן לי דוגמא לנס שיצדיק את אמונתך".

"היהודים, הוד מעלתך. קיומם של היהודים – אין ספק שזהו נס."

הסיבה לנס הזה היא ההבטחה הא-לוהית שהובטחה לפני שנים רבות לאבותינו, אברהם, יצחק ויעקב. זאת ההבטחה שניתנה לאבותינו שצאצאיהם לא יחדלו מלהתקיים. שתפקידם בהיסטוריה, להיות "אור לגויים" יימשך עד למימוש החזון המשיחי.

וזה מסביר מדוע א-לוהים בחר דווקא באותו רגע כדי לפתוח בנס גאולת מצרים. כשתכניותיו של פרעה עברו מדיכוי לחיסול ואפשרו להשמיד את עם ישראל, נקיטת עמדה ברורה מצידו של א-לוהים היתה בלתי נמנעת.

ברגע שהמן החליט לרצוח את כל היהודים, אנשים נשים וטף, נס הפורים הפך לתוצאה מתבקשת, ועל המן נגזר לעלות על הגרדום. היעלמותם של היהודים מעל לבימה העולמית חייבת להימנע, ולא משנה כמה צירופי מקרים לא סבירים יידרשו כדי לממש את התוצאה הרצויה על הא-ל.

תגובה לסכנה

כשאנחנו חוגגים את חג הפסח, ושוב עומדים מול דמות בסגנון פרעה שרוצה להשמידנו, עלינו לזכור שני דברים חיוניים: מצד אחד, כל אלה שרוצים להשמיד אותנו מעוררים את אותה חמת זעם שמימית שהונחתה על המצרים שטבעו בים סוף. אולם מצד שני, אנחנו צריכים להראות לא-לוהים שאנחנו ראויים להתערבותו.

בכל פעם שאנחנו מוצאים את עצמנו במצב מאוים, תגובתנו חייבת לפעול על פי הגישה המשולשת המסורתית של תשובה, תפילה וצדקה

איני מתכוון בשום אופן למזער את הסכנה הצפויה מהמצב הנוכחי. בכל פעם שאנחנו מוצאים את עצמנו במצב מאוים, תגובתנו חייבת לפעול על פי הגישה המשולשת המסורתית, של תשובה, תפילה וצדקה. אמנם על כל ההמנים של ההיסטוריה נגזר אבדון, אבל אנחנו עדיין צריכים לעשות כל שביכולתנו כדי למזער את תוצאותיו של הרוע, דרך חיזוק נאמנותנו לא-לוהים ולתורתו.

אנחנו יכולים לסמוך על א-לוהים שהוא לא יעזוב אותנו, שהוא יבטיח את המשך קיומנו כעם. אבל באופן אישי, האיום הקיומי מוחשי במיוחד. יש סיבה טובה לפחד, פחד מדרבן שאמור לעורר ולדחוף אותנו לתשובה אמיתית.

בפסח זה, כששמחתנו נמהלת באיומים מבשרי רעות משכנינו, בואו נתחזק באמונה (לא באפטיות) מדבריו של הסופר הידוע, שלמרות שלא היה יהודי הבין היטב את המסר של הסנה הבוער. לב ניקולייביץ' טולסטוי, הסופר הנוצרי המוכר ביצירתו "מלחמה ושלום", כתב בשנת 1908:

"היהודי מסמל את הנצח. הוא, ששום רצח או רדיפות במשך אלפי שנים לא הצליחו להשמיד. הוא, שלא אש או חרב או אינקוויזיציה הצליחו למחות מעל פני האדמה. הוא, שהיה הראשון לשמוע את דבר הא-ל. הוא, שבמשך שנים רבות היה אפוטרופוס על הנבואה אותה הוא העביר ליתר העולם. עם כזה אי אפשר להשמיד. היהודי נצחי כמו הנצח עצמו".