אסון הספינה הטובעת

יצאתי לשיט על הקוסטה קונקורדיה, שעלתה השבוע לכותרות עקב טביעתה ליד חופי טוסקנה.

לא. תודה לא-ל לא הייתי עליה במסע האימים האחרון שלה, שהביא לפציעות קשות ולאבדן חיים. היה זה בקיץ 2008, כשזכיתי לשמש כרב בתוכנית שיט כשרה של אניית הנוסעים המדהימה הזאת. לעולם לא אשכח את רמות היוקרה, היופי והטכנולוגיה שנראו בכל מקום.

איש צוות בכיר לקח אותי לסיור פרטי, כשהוא מצביע על פריטים שונים של ציוד מתקדם ומכשירי GPS, שדאגו לבטיחותנו המרבית. התייחסותו המבודחת לספינה מפורסמת אחרת מלפני מאה שנה, ממשיכה ללוות אותי עד היום. "אף אחד" הוא הבטיח לי, "לא יסבול כאן ממה שקרה לטיטניק".

"אף אחד" הוא הבטיח לי, "לא יסבול כאן ממה שקרה לטיטניק"

ובכל זאת, זה בדיוק מה שקרה.

איך זה יתכן? איך יכול להיות שלמרות כל ההתקדמות המדעית, ספינה עדיין תטבע?

לתשובה יש השלכות משמעותיות על הבנת השורש האמיתי שהביא לאסון הזה.

למעשה, לא הייתה שום סיבה שהטיטניק תשוט באזור המסוכן בו היא נמצאה. זה קרה רק בגלל שהאנשים בשנת 1912 כל כך התפעלו מכוחותיה של הספינה, עד שהגיעו לרמת הגאווה המטופשת שהובילה להוראה להמשיך להפליג "קדימה במלוא הקיטור" במי הקרח. הוראה זאת ניתנה על ידי בעלי הטיטניק - ששאפו לשבור את השיא הגרמני לחצייה המהירה ביותר של האוקיינוס האטלנטי, כדי לזכות בפרסום שיגדיל את רווחיהם - ובוצעה על ידי רב החובל של הטיטניק, שבחר נתיב חציה צפוני יותר, והרבה יותר קצר מנתיב השיט הדרומי המקובל, ששימש את יורדי הים בעונה זאת של השנה.

האסון היה בלתי נמנע. חציית האוקיינוס האטלנטי נושאת סכנות המוכרות היטב ליורדי הים, כך שדיווחים מכלי ראשון על קרחונים בדרך, הגיעו אל צוות הטיטניק כבר בשלב מוקדם יותר של אותו היום. בטיטניק היה מכשיר רדיו, שקיבל ושלח זרם קבוע של הודעות במשך המסע.

מכשירי האלחוט שמשו לשתי מטרות – מעקב אחרי דיווחי מזג האוויר, והעברת הודעות של הנוסעים העשירים. את הכסף הם כמובן הרוויחו מהשירות השני. ב-14 באפריל 1912, שיגרה הקליפורניה - ספינה אחרת ששטה באותו איזור - שדרים אלחוטיים לטיטניק, המדווחים על קרחון גדול (מיליון טון) שנמצא במסלולה.

טובה ככל שהייתה טכנולוגיית הטיטניק, לא היה בכוחה לפצות על ליקויים בסדר הערכים

תשדורות אלה הפריעו לאלחוטן שעסק בשיגור הודעותיהם של פטרוניו העשירים, ולכן הוא ביקש מאנשי הקליפורניה להפסיק להטריד אותו. הם נענו לבקשתו, וכיבו את מכשיר האלחוט שלהם. תוכן השדרים לא הגיע אל רב החובל.

1,517 ההרוגים מתו מתאוות ממון. טובה ככל שהייתה טכנולוגיית הטיטניק, לא היה בכוחה לפצות על ליקויים בסדר הערכים.

הקוסטה קונקורדיה הייתה הסמל הגאה של פלאי הטכנולוגיה בת ימינו. גם היא הייתה חסינת טביעה. ה-GPS שלה שמר שהיא לא תסטה ממסלולה הבטוח. ובכל זאת, על פי הדיווחים, גאוותו של רב החובל שרצה להתקרב יותר אל החוף כדי להציג את ה"צעצוע" שלו לחברים על האי, גברה על כל אמצעי הזהירות.

מערכות ניווט לווייניות, בדיוק כמו מערכת הניווט הא-לוהית המושלמת שמנחה אותנו בחיינו ומכונה התורה, יכולות רק להציע לנו כיוון. הן לא יכולות לכפות עלינו למלא אחר עצתן. בידינו נשארת החירות לציית או להתעלם מאזהרותיהן. אבל הדבר שממנו לעולם לא נוכל להתעלם, הוא התוצאות של מעשינו.

לכן, הבחירות המוסריות שלנו, המוכתבות מתוך מחויבות לעקרונות מוסריים נעלים, תמיד תהיינה חשובות יותר מהישגים מדעיים.

מגדל בבל

את השיעור הזה למדנו כבר לפני אלפי שנה, בסיפור מקראי מוכר. בוני המגדל בבבל מתוארים כבני הדור הטכנולוגי הראשון. עד אז, אנשים עסקו במרעה ובחקלאות. הם התייחסו לטבע, אך לא ידעו כיצד לשלוט בו או לעצב אותו. אולם הגיע הזמן בו הם למדו ליצור לבנים ולעצב בתים שאינם חשופים לפגעי מזג האוויר. גדושי תחושת חשיבות עצמית, הם החליטו לבנות מגדל שראשו בשמים, כדי שיוכלו "להוריד" את א-לוהים מכיסא כבודו.

התורה מספרת לנו שהרצון העיקרי שלהם היה: "נעשה לנו שם". עם ההתפתחות המדעית בא האגו של הטכנוקרט, שהיה משוכנע שהאינטלקט שלו הפך את א-לוהים למיותר.

הרבה פחות זמן עבר מאז שיורי גגארין, הקוסמונאוט הרוסי הראשון, נתן ביטוי לרוח בוני מגדל בבל באומרו עם שובו מהחלל: "הסתכלתי והסתכלתי אבל לא ראיתי את א-לוהים".

סופו של הסיפור המקראי מבהיר היטב באיזה מחיר אנחנו מתחייבים בכל פעם בה אנו מבכרים לסגוד לעצמנו במקום לקבל את מרותו של ה-GPS הא-לוהי. החברה שהקימה את מגדל בבל, על כל חוכמתה ותחכומה, גזרה על עצמה כליה. לבנים הפכו להיות יותר חשובות מבני אדם - כשלבנה הייתה נופלת ונשברת, הם היו בוכים, אולם כשאדם היה נופל אל מותו, הם היו מתעלמים. רגשות הוחלפו בנוסחאות. יכולות הדיבור והתקשורת האנושית איבדו את חשיבותן. הדיבור הפך לבִרבּוּר. הטכנולוגיה יצרה עולם לכאורה מושלם יותר – המאוכלס על ידי אנשים הרבה פחות מושלמים.

הלקח האולטימטיבי שלדעתי עלינו להסיק, הוא הצורך הדחוף לבחון ולערוך מחדש את סדר העדיפויות שלנו.

רב החובל היה בין הראשונים לנטוש

העדויות המספרות על מה שהתרחש כשהקוסטה קונקורדיה טבעה, מצמררות. כשהטיטניק טבעה, ניתנה עדיפות לילדים ולנשים. רובם הגדול ניצל בשל אבירותם של אנשים, שכמו בנימין גוגנהיים, בחרו להישאר מאחור, להחליף לבגדי ערב ולומר לנשים שלמענן הוא ויתר על מקומו בספינת ההצלה, "אנחנו לבושים במיטב מחלצותינו ומוכנים לטבוע כמו ג'נטלמנים".

על פי מה שדווח, הנוסעים של הקוסטה קונקורדיה נלחמו בצוות על המקומות המוגבלים שהציעו את הסיכויים להינצל. רב החובל היה בין הראשונים לנטוש, כשהוא שם לקלס את המיתוס שרב החובל טובע עם ספינתו. החזקים דחפו את החלשים. והסדר המוסרי שמגדיר אותנו כבני תרבות, כבחירי הבריאה, ככאלו שנבראו בצלם א-לוהים ושואפים לגלם את מעלותיו התרומיות, הלכו לעולמם יחד עם הקרבנות.

אנו חיים בתקופה שסוגדת לכל פריצת דרך מדעית. אנחנו כל כך אובססיביים לגבי הגאדג'טים שאמורים להקל על חיינו ולמלא אותם ביותר הנאה. ועם זאת, אנחנו משקיעים רק זמן מועט כדי להדגיש את חשיבותם של ערכים שבלעדיהם כל החידושים הללו נשארים חסרי משמעות.

האסון הנוכחי התרחש כנראה בשל טעות אנוש, ונראה שהוא כלל מרכיב בולט של כישלון מוסרי. מה שנדרש כעת מכולנו הוא לזכור שאל הדגש הרב שאנו שמים על הישגים טכנולוגיים חייב להצטרף עניין רב יותר בצמיחה מוסרית. רק אם נהיה נאמנים לשניהם, נוכל למנוע אסונות בסדר גודל טיטאני.