אני אוהב את סיכומי השנה האזרחית בתקשורת, שמציפה אותנו במאמרים מסכמים כמעט בכל תחום שניתן להעלות על הדעת. אבל המאמר שריתק אותי במיוחד היה לקט הציטוטים – הדברים הכי חשובים, עוצמתיים ומשמעותיים שנאמרו בשנת 2011.

על פי הוול-סטריט ג'ורנל, הציטוט הזוכה היה קריאות ההתפעלות של מנכ"ל חברת אפל, סטיב ג'ובס: "אוֹה ווָ'אוּ. אוֹה ווָ'אוּ. אוֹה ווָ'אוּ" – המילים האחרונות שהוא אמר לפני פטירתו.

אחותו, מונה סימפסון, תיארה את רגעיו האחרונים בהספד שנשאה.

מונה הגיעה אל חדרו של ג'ובס סמוך לפטירתו, ומצאה אותו מוקף בבני משפחתו – "הוא התבונן בעיניהם של ילדיו, כאילו שאינו מסוגל להתיק מהם את מבטו" – והתאמץ לשמור על הכרתו.

"הוא נראה", כך היא מתארת, "כמו אדם שמטענו כבר הועמס על הרכב, שנמצא כבר בתחילת מסעו, למרות שהוא הצטער, הצטער מאוד, לעזוב אותנו."

מצבו של ג'ובס התחיל להתדרדר. "נשימתו השתנתה. היא הפכה קשה, מתוכננת, נחושה. יכולתי להרגיש כיצד הוא מתכנן את צעדיו, מתאמץ קצת יותר בכל פעם. זה מה שלמדתי: הוא עובד גם על זה. המוות לא בא עליו, סטיב הגיע אליו."

סימפסון סיפרה שאחרי שאחיה עבר את הלילה האחרון, הוא התחיל לסגת. "נשימתו העידה על מסע מפרך, כמה מצוקים תלולים. נראה שהוא מטפס".

דבריו האחרונים של סטיב היו: אוֹה ווָ'אוּ. אוֹה ווָ'אוּ. אוֹה ווָ'אוּ

"אולם יחד עם הרצון הזה ומוסר העבודה, נמצאו גם אהבתו של סטיב למופלא, האמונה והאידיאל של האומן, האמונה באחר-כך יותר יפה.

"דבריו האחרונים של סטיב, כמה שעות קודם לכן, היו הברות בודדות, שחזרו על עצמן שלוש פעמים.

"לפני שהוא אמר אותן, הוא הסתכל על אחותו פטי, ואז לזמן ארוך על ילדיו, ואז על שותפתו לחיים, ליאורה, ואז בנקודה כלשהי מעבר לכתפיהם.

"דבריו האחרונים של סטיב היו 'אוֹה ווָ'אוּ. אוֹה ווָ'אוּ. אוֹה ווָ'אוּ' ".

בעל החזון המופלא הזה, זכה להתגלות נוספת אחרונה. היא הציפה אותו ביופייה, עד שהוא לא יכול היה להגיב אליה אלא בקריאת התפעלות שחזרה על עצמה.

קץ כל בשר

מה הוא ראה?

מובן שאנחנו לא יכולים לדעת בוודאות, אולם איננו יכולים גם להתעלם מרמזים ברורים ורבים. יש לנו עדויות ממקורות רבים – חלקן אינן יותר מאנקדוטות וחלקן מבוססות על מסורות דתיות ואמונות מיסטיות.

עדויות אלה מסבירות מדוע בחר רובה של האנושות לקבל שהמוות אינו הסוף - שבדרך כלשהי אנחנו נשארים גם כשהגוף שלנו כבר אינו יכול להמשיך ולתפקד; שבסופו של המסע האחרון שלנו ממתין לנו דבר שכל כך ידהים אותנו ביופיו ובמופלאותו הנעלים, עד שכל מה שנוכל לעשות כשנראה אותו יהיה למלמל "אוֹה ווָ'אוּ".

המוות הוא הגורל המשותף לכולנו, ואיש לא יימלט מגזרתו. ובכל זאת, משמעותו עדיין אפופת מסתורין. כולנו נעזוב את העולם הזה בלי לדעת לאן.

אף אחד לא רוצה להאמין שהוא בר-חלוף, לכן אנו חיים את חיינו כאילו שהם יימשכו לנצח. איננו מסוגלים לדמיין מצב של אי-קיום, ולכן אנו מתעלמים מהאפשרות של היעלמותנו. כמו וודי אלן, אנחנו מצהירים שאיננו מפחדים מהמוות אבל "פשוט לא רוצים להיות שם כשזה קורה". אנחנו ממשיכים להאמין בעקשנות שאיכשהו נינצל מהגורל המשותף לכל בני האדם.

כל רגע יקר יותר כשאנחנו יודעים שהוא עלול להיות הרגע האחרון

מבחינות מסוימות ההכרה בכך שאיננו נצחיים משחררת, כמו שאומר שיר מפורסם "הלוואי שהיית יכול לחיות כאילו שאתה יודע שאתה הולך למות". כל רגע יקר יותר כשאנחנו יודעים שהוא עלול להיות הרגע האחרון שלנו. כל חוויה עזה יותר כשאנחנו יודעים שיתכן שהיא לעולם לא תחזור.

אולם צידו השני של המטבע הוא שהפחד מהבלתי נודע מתיש ומדכא. אין לנו מושג מה מצפה לנו, ועדיין נשאר לנו כל כך הרבה מה לעשות כאן. האם נוכל לדעת מה יקרה עם יקירינו? האם נזכה לראות שוב את בני זוגנו או ילדינו?

לו רק יכולנו לדעת יותר על המוות. וככל שאנו קרבים לפגישה שלנו עם התעלומה האוניברסלית, כך הצורך שלנו להגדיר אותה הופך לנואש יותר.

האם המוות הוא סוף או התחלה חדשה? המדענים אינם יכולים לספק לנו תשובה, אולם המסורת שלנו יכולה לשפוך אור על הנושא.

המקורות היהודיים לא מתארים את המוות כסוף, אלא כהתחלה נפלאה. העתיד שמחכה לנו כל כך נפלא, עד שהמשנה (אבות ד, יז) אומרת: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה".

התורה שבעל פה מסבירה לנו שנמשיך לשמור על הזהות שלנו, שנתאחד עם יקירינו שקדמו לנו, שנדע מה מתרחש בעולם הזה, ושנתענג על קרבת הא-לוהים במידה שאינה ניתנת לתיאור במושגים ארציים.

מקורות מיסטיים מתארים את הפגישה הראשונה עם החיים שלאחר המוות ככניסה לתוך אור גדול ומקסים באופן בלתי ניתן לתיאור. זהו האור שנברא ביומה הראשון של הבריאה, אותו גנז א-לוהים לעולם הבא. אור שונה מאוד מאורה של השמש, שלא נבראה אלא ביום הרביעי. בעזרת האור הקדמוני הזה נוכל "לראות" את כל חיינו במבט לאחור. כך "נחַייה מחדש" בזיכרוננו את כל שנות חיינו ונצטרף לדין השמימי על הדרך בה התנהלנו – מתוך תחושת חרטה עמוקה על כישלונותינו, ותחושת אושר מציף על הישגינו הרוחניים.

ברור שבשמים לא נוכל ליהנות מסטייק מעולה או מכל הנאה גשמית אחרת, מכיוון שתחסר לנו היכולת הגופנית לעשות דברים מעין אלה. יש דברים שפשוט אי אפשר לעשות בלי גוף. אבל החיים לימדו אותנו שאושר אמיתי קשור הרבה יותר להעמקת המודעות הרוחנית והרגש שלנו, מאשר להנאות הגופניות.

הרמה הרוחנית אותה אנו משיגים בעולם הזה, היא הרמה שממנה ניהנה בחיים שלאחר המוות

הרמה הרוחנית אותה אנו משיגים בעולם הזה, היא הרמה שממנה ניהנה בחיים שלאחר המוות, שם אחרי הכל לא נעשה שום דבר שאנשים עושים באמצעות גופם בעולם הזה - כמו לעמוד, לשבת, לישון, לחוש כאב, לנהוג בקלות ראש וכד'.

בעולם הבא, הנשמות תיהנינה מזיו השכינה – כלומר, הן ידעו ויבינו את המציאות הא-לוהית בצורה שהן לא יכלו לתפוס כל עוד נמצאו בגופן (הלכות תשובה לרמב"ם פרק ח').

כשמשה ביקש מא-לוהים שיאפשר לו לראות אותו, התגובה הייתה "כי לא יראני האדם וחי". חכמינו ז"ל מבהירים שעם המוות נזכה לראות בהודו של הבורא – חזיון כה מדהים, שכמעט בטוח שנגיב לו בקריאת "אוֹה ווָ'אוּ".

שלווה פתאומית

במשך חיי יעצתי למאות אנשים בעיתות ייאוש ואבדן, וגם אני למדתי מהם המון. בני קהילה שתפו אותי בסיפורי פטירה וגסיסה, כמו גם בחוויות מיסטיות שהם התביישו לחשוף אפילו בפני בני משפחותיהם, מחשש שיחשבו שהם איבדו את יציבותם הנפשית.

אליזבת קובלר רוס, שהקדישה את חייה לחקר המוות והגסיסה, כתבה שבשנים הרבות בהן היא נכחה ברגע בו הסתיימו החיים, הדבר שריגש אותה ביותר היה המראה של השלווה והרוגע הפתאומיים, שתמיד ליוו את המעבר ממצב אחד למשנהו. היא בחרה לתאר את המוות כ"בקיעה מהגולם והגחה כפרפר". הגופים שמשמשים אותנו בחיינו מייצגים את מגבלות הגשמיות. בלעדיהם נוכל, בפעם הראשונה, לנסוק לגבהים שלא יכולנו להשיג קודם לכן.

הרבי החסידי מקוצק, שחי במאה ה-19, לימד את חסידיו לא לחשוש מהמוות באמצעות משל שונה. הוא אמר להם שה"מוות הוא כמו מעבר מחדר לחדר – כשהחדר השני הרבה יותר יפה".

אולי זה מה שעורר את סטיב ג'ובס לקרוא "אוֹה ווָ'אוּ. אוֹה ווָ'אוּ. אוֹה ווָ'אוּ". הוא תיאר את הבלתי ניתן לתיאור – מראה של מקום מקסים ומופלא שיהיה ביתנו האחרון, אחרי שנשתחרר ממסגרתו המגבילה של הגוף בר-החלוף.

מילותיו מספקות לנו הזדמנות לחשוב על המוות ולהסיק שאין טעם לייאוש – משום שיש בחיים יותר ממה שאנו חווים כאן על פני האדמה. וזאת בהחלט סיבה טובה להכתיר את הדברים הללו בתואר הציטוט של השנה.