האולם ששכרנו לברית של בני, היה אולם יפה ומכובד בפאתי העיר בני ברק. המלצרים היו אדיבים, האוכל היה טעים במיוחד, ובני המשפחה המורחבת שלנו נהנו לפגוש אלו את אלו ולשוחח.

פתאום ראיתי אותה, אישה כבת ארבעים, נכנסת פנימה בצעדים בטוחים. היה משהו מוזר בהופעתה, בגדיה היו מרושלים, חיוך רחב מדי על שפתיה והיא מלהגת בקול.

הקבצנית הזרה הגיעה לשולחן המשפחתי במרכז האולם, התיישבה על כיסא פנוי שמצאה בו, ובקשה מהמלצרים מנה.

הייתי במצר, אורחת לא קרואה זו שחדרה לאירוע המשפחתי שערכנו, התיישבה בין אמא שלי לבין דודה אריסטוקרטית שהגיע לשמחה מחו"ל, ופחדתי שהיא תקלקל להן את האירוע. התיישבתי גם אני ליד השולחן, וחיפשתי הזדמנות נאותה, להעביר אותה למקום צדדי יותר, בו לא תפריע. בין לבין הגיעו לאוזני דיבוריה הקולניים של אותה זרה:

"אתן יודעות מי החברה הכי טובה שלי? הרבנית קנייבסקי, תראו היא נתנה לי מתנה ליום ההולדת שלי ספר תהילים, וגם כתבה לי הקדשה..." האישה הוציאה ספר תהילים יפהפה מתיקה, פתחה את עמוד השער שלו, והציגה לראווה הקדשה ארכה ומחורזת, עליה חתומה בת שבע קנייבסקי.

הדודה מחו"ל התנערה, הסיפורים על הרבנית קנייבסקי עניינו אותה, שכן היא תכננה במסגרת ביקורה בארץ להגיע לביתה.

"בשבתות אני מתארחת אצל משפחת קנייבסקי. הרב חיים יושב ליד השולחן כל הסעודה, מביאים לו קערה לנטילת ידיים....", ככל שהקבצנית הפליגה בסיפורים פרטיים על המתרחש בבית הרב, הבנתי יותר לעומק את העובדה שאותה אישה טרדנית היא בת בית שם, וזהו ביתה השני, אם לא הראשון...

והיא איננה בת יחידה, נשים נוספות מסוגה מסתובבות בדירה הצנועה בת שני החדרים, ומרגישות שם בבית, כך נודע לי מדבריה.

הקבצנית נשארה במקומה בראש השולחן עד סוף הסעודה, היא כל הזמן דיברה, ותאמינו לי שלא היה קל לשבת לצידה, אולם כשחשבתי על הרבנית קנייבסקי, המארחת אותה ביום חול ובשבת, בצורה מלכותית כל כך, חשתי רצון לחקות ולו במעט את דרכיה.

 

***
ידעתי שלמרות שהסיפורים האלו נשמעים הזויים הם אמיתיים

כשנפטרה הרבנית ושמעתי את הסיפורים הרבים שספרו עליה, ידעתי שלמרות שהסיפורים האלו נשמעים הזויים, הם נכונים. אשתף אתכם בכמה סיפורים ששמעתי, מכמה מקורות:

הייתה בחורה, לא בריאה בנפשה שיום אחד חששה שהיא הולכת למות. נבהלת ונפחדת רצה הבחורה לרבנית ובקשה ממנה:

"אנא, תברכי אותי שלא אמות".

"השם יעזור שלא תמותי", ברכה אותה הרבנית בחמימות.

למחרת הגיעה הבחורה שוב:

"תברכי אותי שלא אמות ולא אחלה".

"השם יעזור שלא תמותי ולא תחלי".

ביום השלישי התארך נוסח הברכה:

"שלא אמות ולא אחלה, לא היום ולא מחר..."

ביום הרביעי בקשה הבחורה שהרבנית תכתוב לה את נוסח הברכה: "שלא אמות ולא אחלה ולא אפול, לא היום ולא מחר ולא החודש..."

הבחורה בקשה מהרבנית שוב ושוב, עשרות פעמים שתכתוב לה את הברכה שהתארכה מיום ליום, והרבנית במאור פנים יושבת כותבת וכותבת וכותבת....כמו תלמידה בעונש.

בני המשפחה שראו עד כמה העניין מקשה על הרבנית, פנו למנהל עזר מציון שניסה לשכנע את הבחורה לחדול מכך. אולם היא הרימה קול צעקה, והרבנית התחננה לכולם:

"די. תניחו לה".

הבן ר' שלמה קנייבסקי סיפר על אמו, שנשים רבות היו באות אליה, ונותנות לה עשבים שונים מרים כלענה, ואף מזיקים, כסגולה לכל דבר שחלמו בלילה, והרבנית, כדי לגרום להן קורת רוח, הייתה מבשלת את העשבים, שותה, ומספרת להן אחר כך עד כמה הועיל לה הדבר.

 

***

במהלך השנים הגיעו אלפי נשים לרבנית קנייבסקי, מכל העדות והחוגים, מהארץ ומחו"ל, נשים עשירות ועניות, בחורות צעירות, אמהות לילדים ואלמנות מבוגרות. כולן רצו לשוחח איתה, לשמוע ממנה עצה ולקבל ברכה.

היא קבלה אותי בחיבוק חם וליטוף אוהב, הרגשתי שהיא שמחה שבאתי אליה

גם אני הגעתי אליה פעם, ביום חורף סגרירי. הייתי נערה צעירה וחסרת בטחון עצמי, לא מצאתי את מקומי בכיתה ובבית, והרגשתי את עצמי בודדה. לעולם לא אשכח את קבלת הפנים החמה שלה. היא קבלה אותי בחיבוק חם וליטוף אוהב, הרגשתי שהיא שמחה שבאתי אליה.

היא האזינה לי בריכוז, הבינה את מה שאמרתי ואת מה שרציתי לומר ולא אמרתי, כי התביישתי. היא עודדה אותי, היו לה עצות חכמות והרגשתי שהלב שלה איתי.

כשיצאתי ממנה הרגשתי פתאום שקיבלתי כוחות חדשים, הרגשתי שיש לי מרץ ויכולת לשנות את מצבי. היו לי חברות רבות שבאו אליה, וכולן התקבלו באותו מאור פנים, באותה לבביות.

סיפרה לי חברה, שביום שישי אחד נודע לה שבחור עימו יצאה במשך תקופה, מתכנן להציע לה במוצאי שבת נישואין.

היא הייתה מבולבלת מאוד, היו לה ספקות רבים בקשר לבחור ולרמת ההשכלה שלו, ובנוגע למידת הבשלות שלה לנישואין, ומצד שני היא חששה שתשובה מסויגת וקרירה מצידה, תפרק את הקשר ביניהם.

ביום שישי בצהריים היא דפקה בדלת ביתה של הרבנית קנייבסקי, והתקבלה במאור פנים. הרבנית הייתה באמצע הבישולים, והזמינה אותה להיכנס למטבחה הקטן. הרבנית עבדה, והיא עמדה לידה וגוללה בפניה את הדילמה בה היא עומדת. הרבנית שמעה אותה בקשב רב, ועודדה אותה כן להיענות בחיוב להצעת הנישואין. הרבנית נתנה לה את העידוד והביטחון, ביכולת שלה להיות רעיה ואם. היום אותו זוג נשוא באושר, והבעל עובד כיועץ בכיר במשרד ממשלתי.

נערים ונערות רבים הגיעו לרבנית ובקשו ממנה, שתעזור להם להיכנס למוסד לימודים מסוים בו חפצו ללמוד ונדחו. הרבנית עשתה את כל שביכולה כדי לסייע להם, התרוצצה בין מנהלי מוסדות, ואנשי חינוך והפצירה בהם לקבל את התלמיד או התלמידה, כשהיא ערבה לכך שיתנהגו כשורה.

אולם גם כשמנהלי המוסדות דחו את בקשותיה, לפעמים בצורה בוטה ומזלזלת, היא אף פעם לא נטרה להם טינה. וכשהללו באו אחר כך לביתה, ובקשו את עזרתה בייעוץ או בסיוע כספי, היא מעולם לא השיבה את פניהם ריקם.

 

***

ביתה של הרבנית קנייבסקי היה פתוח לכולן, גם לנשים שבצורה קבועה גנבו ממנה כספים. בני הבית בקשו להרחיק אותן מהבית, אולם הרבנית, למרות שידעה היטב על מעשיהן בביתה התנגדה: "תרשו להן להגיע, טוב לי איתן".

ואכן, ביתה של הרבנית היה הפקר לכל. כולם נכנסו, הסתובבו בין החדרים ועשו במקום כבתוך שלהן.

בתה בקשה ממנה: "אמא, תחביאי אותם, לא יישאר לך מהם כלום"

בערב יום הכיפורים האחרון הרבנית קנתה לעצמה שני בקבוקי מיץ ענבים, כדי לשתות אותם בערב הצום. בתה בקשה ממנה: "אמא, תחביאי אותם, לא יישאר לך מהם כלום".

אולם הרבנית כדרכה לא הסכימה לנקוט בשיטות כאלו. היא הניחה את הבקבוקים על השיש, ומזגה לעצמה כוס אחת.

כעבור שעה בקשה מביתה למזוג לה כוס שנייה, אולם שני הבקבוקים נעלמו.

"אמא, אמרתי לך, מישהו לקח את הבקבוקים", אמרה לה בתה.

"לא נורא, העיקר שיהודי ישתה ויהיה לו כוח לצום. מה חשבת, יכולתי לשתות שני בקבוקים שלמים?"

מטבח פצפון היה לה לרבנית, בתוכו עמד תנור ישן, כיריים, ושיש. למקרר לא נותר מקום במטבח זעיר זה, ולכן הוא עמד בחדר השינה. אולם חצי בני ברק סעדה את ליבה ממטבח זה. סירי ענק בעבעו על הכיריים, התנור פעל ברציפות מיום חמישי עד יום שישי, ומגשי חלות חמות, נכנסו ויצאו ממנו, בשיטת הדלת המסתובבת.

החלות, הדגים הצ'ולנט והקוגל, נשלחו לכל קצוות העיר: ליתומים ואלמנות, יולדות, וקשישים גלמודים, בנים, נכדים, נינים, שכנות ועוד...כדי להצטרף כמנוי קבוע למעדנים אלו, די היה לקפוץ למטבחה של הרבנית ולספר לה שהקוגל מריח טוב, והיא כבר הייתה מצרפת אותך לקליינטים הקבועים שלה.

סיפר אחד השכנים, שאשתו ילדה בן והוא בא לספר על כך לרבנית.

"חודש ראשון, עד שהיולדת תתאושש אני שולחת לכם דגים לשבת", הודיעה לו הרבנית.

החודש הראשון, נמשך שבע עשרה שנה, ועד לפטירתה של הרבנית, קבלה אותה משפחה דגים לשבת.

הרבנית הייתה מתפללת מדי יום שלוש תפילות במניין, ובסופן בקשה על עשרות אנשים הזקוקים לישועה, שביקשו ממנה שתתפלל עבורם. היא גם סיימה כל יום את ספר התהילים, קבלה עשרות נשים לשיחות ייעוץ, וגם הייתה מנחמת אבלים, מבקרת חולים על ערש דווי, מנהלת קרנות צדקה חובקות עולם, ומשתתפת בשמחות של ידידותיה הרבות.

"איך הספיקה לעשות כל-כך הרבה דברים ביום אחד?" מבט חטוף על סדר היום הצפוף שלה, נתן תשובה חלקית לשאלה, הרבנית התחילה את היום שלה בשעה שלוש לפנות בוקר, וסיימה אותו בשתים עשרה בלילה, כשבצהריים היא לקחה לעצמה חצי שעה של תנומה קלה.

"איך היה לה כוח?"

"השם נותן לאדם כמה כוח שהוא צריך", היה המשפט ששגור על פיה.

למסקנה הזו היא הגיעה מניסיונה האישי...