מדוע נראה כאילו קרבנות הטרור הם היחידים שהתנגדו לעסקת השחרור של גלעד שליט? מדוע כולם שמחים ורק אנחנו מיואשים?

משפחת רוט הריצה עצומה נגד שחרורה של המחבלת אחלם תמימי, שהייתה שותפה לרצח בתם מלכי במסעדת סבארו בירושלים, והצהירה שהיא שמחה שילדים רבים נהרגו בפיגוע.

מאיר סחיווסחורדר, שהוריו ואחיו נרצחו באותו פיגוע, הגיש עתירה לבג"ץ, ואמר שהוא מתכוון לרדת מהארץ משום שהוא חש נבגד. הוריה של יסמין קריסי מרגישים שהמדינה רוקדת על דמם משום שחליל מוחמד אבו-עלבה – שרצח את בתם ושבעה בני אדם נוספים, בפיגוע דריסה בצומת אזור בשנת 2001 – נמצא אף הוא ברשימת המשוחררים. 26 אנשים נוספים נפצעו באותו פיגוע.

מדוע רבים כל כך מבין קרבנות הטרור מגלים התנגדות לעסקה שאפשרה לרוצחים ומשתפי פעולה לצאת לחופשי? משום שאנחנו מכירים מקרוב את הסבל שרוצחים אלה זורעים בדרכם.

כן, רציתי שגלעד שליט ישוחרר. אבל לא בכל מחיר. לא במחיר ששילמנו.

בני קובי מנדל וחברו יוסף אישרן נרצחו ע"י מחבלים לפני עשר שנים, כשהם היו בני 13 ו-14. הם טיילו בוואדי הסמוך לביתנו, ונסקלו למוות ע"י חבורת פלסטינים. זה היה רצח אכזרי ומרושע.

לאחר מותו של קובי, הקמנו את קרן קובי מנדל למען משפחות נפגעי טרור. מדי שנה אנחנו עורכים את מחנה קובי - מחנה נופש רפואי שנמשך 10 ימים ומיועד ל-400 ילדים שאיבדו את יקיריהם, בעיקר בפיגועים. אנחנו מנהלים גם נופשוני החלמה לאמהות וקבוצות תמיכה.

אנחנו רואים דיכאון, התאבדויות, סימפטומים של הפרעות פוסט-טראומטיות

רוב האנשים אינם מודעים להרס המתמשך של האבדן: אבות שנפטרים מהתקפי לב, אמהות שחולות בסרטן, ילדים שנושרים מבתי הספר, משפחות שבנם היחיד נרצח. אנחנו רואים דיכאון, התאבדויות, סימפטומים של הפרעות פוסט-טראומטיות. לא תאמינו כמה משפחות של קרבנות עדיין חיות על גלולות שינה ותרופות להפחתת לחץ וחרדה. אנחנו רואים את הכאב שאינו קהה עם הזמן. אנחנו רואים, פשוטו כמשמעו, אנשים מתים מצער.

משפחות שכולות מתמודדות עם בידוד פסיכולוגי אקוטי. 'אף אחד לא מבין אותנו', הם מתלוננים לעתים קרובות.

הם מתכוונים לומר שאיש אינו מבין עד כמה מתמשכים ומייסרים הכאבים והגעגועים שלהם. וכעת, אחרי שחרור המרצחים, הבידוד הזה רק יוסיף ויתחזק. וכך גם ההרגשה שמותם של ילדינו לא באמת משנה.

כשאנשים היו אומרים לי שבני קובי מת לחינם, הייתי אומרת תמיד: לא נכון. התפקיד שלנו הוא לגרום לכך שתהיה משמעות למותו.

אבל עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה בזה. נראה כאילו הממשלה מתאמצת להוכיח שמותם של יקירינו אכן היה לחינם.

הזלזול במותם של יקירינו רק מגביר את הכאב. אם ישראל מוכנה לשחרר את רוצחי ילדינו, אז כל העולם יכול להסתכל עלינו ולהבין שהמחבלים הם באמת לוחמי חירות או חיילים. שהרי, אילו הפלסטינים היו רוצחים יהודים בדם קר בלי סיבה מוצדקת, אז ברור שהממשלה הישראלית לא הייתה משחררת אותם.

אף ממשלה שפויה לא הייתה עושה את זה.

אילו היו משחררים את רוצחי בני בעסקת החילופין הזאת, לא נראה לי שהייתי מסוגלת לעמוד בזה

כשישבנו שבעה על קובי, אמר לנו מפקד בכיר בצבא: "נעשה צדק עם הרוצחים". האמנתי לו. הכנסתי את דבריו ללבי. היום אני שמחה שרוצחיו של בני לא נתפסו מעולם. וכך גם ילדיי. מובן שאני לא רוצה שהמחבלים האלה ירצחו שוב. אבל אילו היו משחררים אותם בעסקת החילופין הזאת, לא נראה לי שהייתי מסוגלת לעמוד בזה.

אנחנו לא רוצים שמשפחות אחרות ימצאו את עצמן מבודדות.

אנחנו לא רוצים שמחבלים ישוחררו בעוד יקירינו טמונים עמוק באדמה. עשר שנים אחרי שבני נרגם למוות, הכאב עדיין כובל אותי. במובנים רבים, אני לא חופשייה.

אנחנו לא רוצים שמחבלים נוספים יתעודדו מההכרה שאפילו אם הם ירצחו, לא בטוח שהם יאלצו להישאר בבית הסוהר. הנשיא פרס אומר שהוא יחון אבל לא יסלח. משפחות קרבנות הטרור לא יסלחו ולא יחונו את הממשלה על השחרור הזה.

בגדו בנו. חנינת המחבלים מהתלת באהבתנו ובכאבנו.

מעבר לכך, המחבלים מעוניינים לזרוע פחד בחברה כולה, להוריד את כל העם על ברכיו. במשך האינתיפאדה, המחבלים לא הצליחו להביס את החברה הישראלית, אבל שחרור המחבלים מאותת כעת לחמאס, שאסטרטגיית הטרור שלהם הייתה נכונה, יעילה.

הם חוגגים בכל ליבם משום שהם נצחו. וכתוצאה מהשחרור, מערכת הצדק הישראלית תיראה לא יותר מבדיחה, משל ושנינה. אין בה לא הרתעה ולא עונש. כאילו שהממשלה שלנו אומרת לרוצחים: בואו ותפגעו בנו שוב. נשמח לשחרר אתכם באחד הימים, ונעשה זאת כשתבקשו.

אני רוצה את גלעד כאן.

אנחנו צריכים להגן על חיילינו, אבל לא במכירת חיסול של מחבלים. הלוואי שהייתי יכולה לשמוח עם משפחת שליט. אבל אני לא. המחיר גבוה מדי.