לפני מספר שנים ראיתי ביוטיוב שני סרטונים מנוגדים מאוד זה לזה. צב ים 'גלדי' גדול וזקן במיוחד (זן הנמצא בסכנת הכחדה) נלכד ברשת דייגים על חוף עזה. קהל גדול של תושבי עזה התאסף סביב היצור המקסים שהועלה אל החוף. אחד הגברים בקהל הסביר לכתב איך בשר הצב יזין את ילדי עזה הסובלים מהכיבוש הישראלי, ושדמו יעזור לרפא מגוון מחלות. הצב נגרר לכיוון משאית, הועלה עליה ונשחט.

קצת הלאה לאורך הים התיכון, באחד מחופי הארץ, נמשה צב ים קטן וצעיר בהרבה, שנפצע קשה בגפיו מפגיעה של ספינה כלשהי. מספר ישראלים משו אותו מהים והעבירו אותו למרכז מיוחד להצלת צבי ים, שם הוא נותח, שוקם ושוחרר שוב אל הים.

הניגוד לא היה יכול להיות בולט יותר.

כששמעתי שעומדים לשחרר את גלעד שליט תמורת למעלה מאלף אסירים פלסטינאים, רבים מהם עם "דם על הידיים", נזכרתי בשני הצבים, משום ששני צבים אלה שיקפו מיקרוקוסמוס של הערכים הישראליים והיהודיים מול אלה של האויבים הסובבים אותנו.

שני הצבים שיקפו מיקרוקוסמוס של הערכים הישראליים והיהודיים מול אלה של האויבים הסובבים אותנו

מחבלים מהחמאס חטפו את גלעד מטנק שביצע פעולת שמירה בגבול עזה, בקיץ 2006 לאחר הנסיגה הישראלית מהרצועה. המחבלים כרו מנהרה מתחת לגדר הביטחון, ולאחר שהרגו את החיילים מהצוות של גלעד, גררו אותו לשטח עזה. בניגוד לחוק הבינלאומי, לא ניתנה לאיש אפשרות להיות איתו בקשר, אפילו לא לאנשי הצלב האדום.

בישראל מצויים אלפי אסירים ביטחוניים פלסטיניים. כולם זוכים ליחס אנושי על פי החוק הבינלאומי. יש להם זכות לייצוג משפטי, ביקורים של בני משפחה ונציגי הצלב האדום ואפילו אפשרות לרכוש השכלה בעודם בכלא.

הניגוד הבולט במיוחד בין שני הצדדים הוא גישתם לנושא שחרור השבויים. ממשלת ישראל עבדה ללא לאות לשחרורו של גלעד. חייו של כל חייל ישראלי חשובים כל כך, עד שישראל בחרה לחזור ולעשות את שעשתה פעמים מספר בעבר – חילופי שבויים בלתי מאוזנים בעליל, על מנת לשחרר אסירים ישראליים בודדים או אפילו יחידים. הניסיון לימד אותנו שחילופים מעין אלה בעייתיים במיוחד. מאות ישראלים נהרגו או נפצעו על ידי מחבלים ששוחררו בעסקאות אלה וחזרו לטרור. מצד שני, הדאגה לחייו של החייל האינדיבידואל מעידה בעוז על האנושיות והמוסריות הישראלית, ועל החשיבות הרבה שהיהדות מאז ומתמיד ייחסה לערך החיים, ערך שהיהודים לימדו את העולם.

השוני התהומי בינינו לבין אויבינו במזרח התיכון לא יכול להיות ברור יותר. למעשה, השאלה הראשונה שהקהילה הבינלאומית אמורה לשאול היא: מדוע העולם הערבי מזלזל כל כך בכבודם של בני עמם, עד שהם חושבים שיהודי אחד שווה למעלה מאלף ערבים? האם חילופים מעין אלה לא נערכים בדרך כלל ביחס של אחד לאחד? אולם הדבר כלל לא מפתיע. מדובר באומה שהביאה לעולם את חטיפות המטוסים ופיגועי ההתאבדות, שמגדלת את ילדיה לשאוף להיות שאהידים, ושיורה עלינו טילים מתוך בתי הספר ובתי החולים שלה. אנשים שמראים לעולם שוב ושוב, שכמעט ואין ערך לחיי אדם, ואפילו לחייהם של בני עמם.

"יהיה לנו שלום עם הערבים רק כשהם יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו"

גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל לשעבר, אמרה פעם ש"יהיה לנו שלום עם הערבים רק כשהם יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו". למרבה העצב, נראה שהעולם הערבי הולך ומתרחק מהמטרה הזאת, ושלום אמיתי נותר בינתיים בגדר חלום רחוק.

לא הייתי רוצה לסיים בנימה שלילית זאת. גלעד שוחרר בחג הסוכות, חג שאחד מעיקריו הוא שמחה, הנאה והערכה ליופי ולפלא שבבריאה, והתמקדות בייחודיות והמיוחדות שבתפקידו של עם ישראל.

למרות שאנחנו מתנסים בסכנות ואתגרים רבים, יש לנו במה לשמוח, וטוב יהיה אם נוכל לשמוח במיוחד בערכים שעם ישראל הקנה לעולם, ומעבר לכך, חי על פיהם במשך דורות, למרות הקשיים הגדולים והמתמשכים בעמידה מול אומות העולם.

על אף שאנחנו חיים ב"שכונה" הכי קשה בסביבה העולמית, ומוקפים באיבה, מלחמה וטרור, אפשר לראות שלא רק ששמרנו על כבודנו, אלא יצרנו מדינה פורחת, יצירתית, חופשית, ומפותחת מבחינה טכנולוגית, שמעידה באמת על כוח האנושיות של עם ישראל, רוח ישראל והאמונה היהודית.

אין בכוחנו לשער את עוצמת שמחתם של הוריו של גלעד, ושל כל אלה שטרחו במשך למעלה מ-1900 ימים כדי להבטיח את שחרורו. נכון, העסקה שנויה במחלוקת, וההתנגדות אליה מקובלת ומובנת בהחלט. ובכל זאת, כולנו מודים על שובו של בן למשפחתו ולעמו.