נראה שתשעה באב הקדים להגיע השנה.

לייבי קלצקי בן השמונה יצא לדרכו הביתה מהקייטנה, ונעלם באורח מסתורי. חיפושים קדחתניים, שנערכו על ידי ה-F.B.I ומתנדבים מהשכונה כולה, לא הצליחו לאתר אותו במשך יומיים תמימים. ואז נאלצו אמו ואביו לעבור את הסיוט הנורא ביותר שיכולים הורים לעבור. לייבי נמצא מבותר לחתיכות.

אין מילים שיוכלו לתאר את עומק האסון.

גם אם נתעלם מהחלקים המזוויעים באירוע, עדיין איננו מסוגלים לדמיין מה זאת אומרת לשלוח בבוקר ילד מחייך כדי שייהנה בקייטנה, ומאוחר יותר לגלות שכל מה שנותר ממנו הם זיכרונות.

אומרים שהמילים האכזריות ביותר הן "לעולם לא".

ההורים של לייבי לעולם לא יוכלו להחזיק אותו, לחבק אותו או להכין אותו לחיים במילה טובה או ברעיון מהתורה. המשפחה שלו לעולם לא תוכל להשתתף במאורעות המשמעותיים בחייו בדרכו לבגרות. לעולם לא יחגגו לו בר מצווה, ישתתפו במסיבות הסיום שלו או יעמדו איתו ועם כלתו מתחת לחופתו, לקראת צאתו למסע חייו האישי אל העתיד.

כל אלה שהכירו את לייבי כילד, לעולם לא יוכלו לדעת אילו מתכונותיו הייחודיות היו יכולות לגרום לו להצליח בתור אדם בוגר.

הקהילה היהודית לעולם לא תדע במה לייבי היה יכול לתרום לה ולעולם כולו.

כבר בשחר בריאתו של המין האנושי, מגלה לנו התורה שלא קיימת מציאות שבה מותו של אדם אחד לא ישפיע על כולנו. לאחר הרצח הראשון, אלוקים פונה אל קין בכעס ומוכיח אותו במילים, "קול דמֵי אחיך צועקים אלי מן האדמה". לא דם אלא דמֵי, ברבים. המפרשים מסבירים שכשקין הרג את אחיו, הוא למעשה כרת גם את כל ההשלכות העתידיות של חייו של הבל.

וכפי שמנסחת זאת המשנה, כל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא.

חסרונו של אדם יחיד פוגם בכל אחד מאיתנו. הוא משפיע על עתידנו הקולקטיבי. הוא משנה את מה שהיה יכול להיות. הוא מונע מאיתנו ליהנות מהתועלת היקרה שחייו של כל אחד ואחד יכולים להציע.

וכשרצח גודע את חייו של ילד, משאן של המילים 'לעולם לא' – שלעולם לא נדע מה אותו ילד יכול היה להיות – הוא בלתי נסבל.

אין זה הזמן להרבות בתירוצים חלקלקים או לנסות להסביר את הזוועה מבחינה רוחנית או דתית. ההלכה היהודית, בחוכמתה העמוקה, אומרת שאסור לנחם את האבל "בשעה שמתו מוטל לפניו". הזמן לתנחומים יגיע רק אחרי הדמעות שחייבות לזלוג.

אני זוכר היטב רגע דומה במקצת, בקהילה שבה כיהנתי כרב. גם שם התרחש אסון שכלל ילד קטן. אף אחד לא היה מסוגל לחשוב על מילים שיקלו על סבלם של ההורים. ניסינו, אבל לא הצלחנו.

הסצנה חקוקה היטב בזיכרוני. ניגשנו אל ההורים בקבוצה קטנה, חיבקנו אותם, ניסינו לומר משהו, אבל השתנקנו ופשוט בכינו.

ימים אחר כך, אמרו לי ההורים שהדבר היחיד שעזר להם לשרוד את האסון היה מה שעשינו למענם. לא המילים שלנו, אלא הדמעות. "הראתם לנו שהכאב הוא לא רק שלנו. ההשתתפות שלכם בצער, עשתה שאיכשהו נוכל לסבול אותו".

וזה מה שאנחנו חייבים לעשות למען לייבי ומשפחתו. אנחנו חייבים לתת להם לדעת שאנחנו בוכים איתם. הדמעות שלנו הן המילים שהלב אינו מסוגל לבטא. העובדה שאנחנו מזילים אותן מוכיחה שניצחונו של הרוע אינו שלם.

והכי חשוב, המדרש מבטיח לנו שדמעותיהם של צדיקים מחישות את היום שבו יימחו הרוע ועושי דברו מן העולם.

*ניתן לשלוח תנחומים למשפחת קלצקי בתיבת התגובה למטה.