אני זוכרת את עצמי בתור ילדה קטנה שמשחקת באבא ואמא ומדמיינת איך ייראו החיים שלה. ההורים היו שואלים אותי: "מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה". "אמא," הייתי עונה להם, "ואולי שופטת".

היה נראה לי כאילו החיים שלי בנויים משני חלקים נפרדים ושונים - אני אהיה שופטת ואני אהיה אמא. לא היה צורך לבחור בין השניים, משום שלכל אחד מהם היה זמן ומקום.

כשנכנסתי לפקולטה למשפטים, לרגע לא חשבתי אם וכיצד תפגע הקריירה שלי במטרתי הראשונה כבוגרת – אמהוּת. דמיינתי לעצמי איך אני הופכת לפרקליטה מצליחה, פוסעת בחליפה עסקית, נושאת תיק ג'ימס בונד ומתאימה את אביזרי הביגוד לבית המשפט. ציירתי את עצמי מעלה טיעונים נלהבים ומשכנעים בנושאים חברתיים בעלי חשיבות ראשונה במעלה.

במפגשים המשפחתיים הייתי מלאת גאווה על הישגיי בלימודיים וסיפרתי לכולם על הקריירה העתידית וההזדמנויות שמחכות לי. שקדתי על שיעורי מדעי המדינה, התמדתי במפגשי מועצת התלמידים והשתתפתי בטורנירי הויכוחים, עם כל הלהט והדבקות שמצפים למצוא באישה צעירה, שנועדה להצליח בעולם הגברי של החוק והפוליטיקה.

אף פעם לא שמתי לב ששני החלומות חופפים מדי זה לזה

ובאותו זמן, התחלתי להתבסס עם בן זוגי מהלימודים. ציפיתי ליום בו נהפוך לבעל ואישה, נגור בבית גדול בפרוורים שטפיפות רגליים קטנות ממלאות אותו, וניקח חלק פעיל בבית הכנסת שבשכונה. בדיוק כמו שדמיינתי את עצמי מלהטטת בבית המשפט בתור פרקליטה, ראיתי את עצמי מבלה ימי שלישי עם פעוט על המותן, תיק טיטולים על הכתף, ובידי השנייה דוחפת עגלה בגן הציבורי, שם אני עומדת לפגוש את אמי לארוחת צהריים, בדרכי מארגון הנשים בבוקר אל חוג שחיה לפעוטות אחר הצהריים. בכל ערב תמתין לבעלי ארוחה חמה, אני אלמד לשחק טניס מיד כשהילדים יכנסו ליסודי, ואעמוד בקשר הדוק עם בית הספר.

אף פעם לא שמתי לב ששני החלומות חופפים מדי זה לזה. פעם, בבית ספר למשפטים, נעצה בנו אשת קריירה בגיל העמידה את מבטה, והפנתה לעברנו, הבנות שבאולם, אזהרה עמומה: "כן, אתן יכולות להשיג את הכל, אבל אף פעם לא את הכל בבת אחת". המשפט הזה רדף אותי כמו חידה בלתי פתורה שלא הצלחתי להבין עד הסוף. אולם בדרך כלל התעלמתי ממנו. שקדתי על לימודיי בבית הספר למשפטים, מתוך ידיעה ברורה שמטרת חיי הראשונה היא להיות אם, בלי לחשוב בכלל כיצד שאיפותי האקדמיות עומדות לעתים בסתירה גמורה למטרה הזאת.

המאבק לאיזון

בגיל 27 השגתי את שתי המטרות. אני אם לתינוק הכי חמוד ומתוק בעולם. בני בן 16 החודשים, הוא באמת גולת הכותרת של הישגיי. הוא טוב לב ומדהים, ובכל יום מחדש הוא ממלא את ליבי באהבה ובצחוק. אני גם אישה לבעל הנפלא ביותר, והשנה אנחנו חוגגים את יום הנישואים הרביעי שלנו. יש לנו בית מקסים עם ארבעה חדרי שינה, ולהשלמת התמונה יש לנו שני כלבים וטפיפות רגליים קטנות שממלאות את הבית בכל יום נפלא. אנחנו מקפידים לאכול סעודת שבת יחד ולהקדיש זמן להווי משפחתי.

ואני גם עורכת דין מצליחה. בשלב זה אני עובדת כעוזרת בפרקליטות המדינה, ומשמשת כתובעת במשפטים בתחום המשפחה. אני לובשת חליפות ונעלי עקב, ונהנית מתחושת הכוח ומהסיפוק שבאים כשאני מצליחה להרחיק עברייני מין ולהגן על ילדים מפני ניצול.

אבל בשלב כלשהו בין קבלת התואר למקום בו אני עומדת היום, נפל לי פתאום האסימון. אמנם לכאורה השגתי הכל, אבל יחד עם זה נותרתי עם כמיהה שכל כך קשה להסביר, אבל כל כך קל להרגיש. אמהוּת, בצורתה הבסיסית והטבעית ביותר, הייתה ועודנה ייעוד בעיניי - להיות עם הילד שלי, להרגיע אותו, למלא את כל צרכיו, זה מה שתמיד רציתי וזה מה שאני עדיין רוצה לעשות. יחד עם זה, אני יודעת שהעבודה שלי היא חלק חשוב במה שהופך אותי ל... נו, לעצמי. אני אוהבת את בית המשפט, את תחושת הכוח מול תחלואי החברה. ובכל זאת אני תמיד נאבקת למצוא דרכים כדי להיות מה שיותר בבית המשפט, בלי לפגוע בזמן שלי בגינה הציבורית. אני מודאגת מהשפעת המשרה שלי על בני, ומצד שני מודעת היטב להשפעת האמהוּת על העבודה.

למרות שהם גאים שהפכתי לעורכת דין, אני מרגישה שהם עדיין היו רוצים שאני אשאר בבית עם בני

אני מחכה לפגישת המחזור של הכיתה מהתיכון. אני מצפה בהתרגשות להזדמנות להציג לחברותיי את בעלי המקסים ובני המדהים. אני אספר להן בגאווה על אנשים מסוכנים שאני מרחיקה מהרחוב, ובדרך אגב אתרברב על הגמישות שמאפשרת לי המשרה. אבל עמוק בלבי, אני אקנא בחברותיי ואעריך את אלה שהחליטו לצעוד על הדרך שמאפשרת שיעורי שחייה לפעוטות, ובחרו בסגנון חיים שהופך את האמהות שלהן לקריירה במשרה מלאה.

כבת לאם שנשארה בבית, אני מודעת היטב לרגשות שהעבודה שלי עוררה במשפחה הרחבה שלנו. כשאני מספרת לסבים ולסבתות ולמשפחה הרחבה על חיי היומיום שלי, תמיד אפשר לשמוע בין השורות את האמונה שאני צריכה להיות בבית עם בני. למרות שהם עודדו אותי להצליח בלימודים, ולמרות שהם גאים שהפכתי לעורכת דין, אני מרגישה שהם עדיין היו רוצים שאני אשאר בבית עם בני. כמה שהם גאים בהישגיי, אין לי ספק שלעתים קרובות אני יכולה לשמוע טון של רחמים מתגנב לקולם.

חיי מבורכים מכל כיוון שתסתכלו עליהם. אני אוהבת את העבודה שלי; אני גאה במה שאני זוכה לעשות כל יום בעבודה; ואני אוהבת את המשפחה שלי. בעלי ובני הם החלקים החשובים ביותר בחיי, ובכל יום אני מודה עליהם. אבל אני חיה מתוך משיכה לשני כיוונים שונים לחלוטין, ואני רק מתחילה למצוא את דרכי המאוזנת בדרך שמשלבת את שניהם.

אולי אי אפשר שיהיה לי הכל באותו זמן, אבל יתכן שבעצם לא זאת הנקודה - המאבק האמיתי הוא למצוא איזון פנימי. ובשעות הלילה הדוממות, אחרי שבני נרדם, הכביסה מקופלת והחליפה שלי מוכנה ומזומנה למחר, אני יודעת שהאיזון אליו אני שואפת אכן קיים, אם רק אניח לו להיות.