רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חברה

חמדנות, ואלה שהתגברו עליה

ז׳ בכסלו ה׳תשע״ד ז׳ בכסלו ה׳תשע״ד 10/11/2013 | מאת הרב בנימין בלך

סיפורו של איש העסקים אהרון פוירשטיין, שבניגוד לגישה הכלכלית החמדנית, עשה את מה שנכון לעשות מבחינה מוסרית וזכה לתשואות בכל העולם.

איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים חכמים נהיים פתאום טיפשים כשזה מגיע לכסף? איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים אבדו את כספם בבורסה/פורקס/אופציות?

אם ערכן של המניות היה גבוה הרחק מעל לטווח הראיה, והרווח שיכולנו להשיג היה כמעט שערורייתי, השאלה האמיתית שכולנו צריכים לשאול את עצמנו היא, למה לא מכרנו?

אלוהי התאווה לעולם לא יניח לנו למכור לפני שהמנייה שלנו תגיע לנקודת השיא האופטימלית שלה

יש רק תשובה כנה אחת: בגלל שהיינו חמדנים. רצינו למצות את השקל האחרון ממה שנראה כאילו אין לו כיוון אחר חוץ מלמעלה. אלוהי התאווה לעולם לא יניח לנו למכור לפני שהמנייה שלנו תגיע לנקודת השיא האופטימלית שלה. רק בחוכמה שלאחר מעשה אנחנו מבינים, שמניות לא משחררות לנו רמזים מתי בדיוק הן מתכוונות לצנוח.

ד"ר מולא, כנראה שם בדוי ליועץ פיננסי, קולע ישר לעניין בעצה שהוא נותן לנו כיצד להצליח בסחר קצר-מועד:

הדבר החשוב ביותר הוא הצורך לקבוע את פרמטרי המכירה שלך. כאן בדרך כלל האנשים טועים: ההכרה בעובדה שמדי פעם נצטרך לספוג הפסדים. אם, לאחר שלמדנו את המנייה שבה אנחנו מעוניינים, אנחנו מסיקים שבכל יום היא עלולה לצנוח 15% מתחת למחיר השוק, עלינו לקבוע את פרמטר המכירה שלנו בין 20 ל-25 אחוז מתחת למחיר הרכישה. נלמד לספוג את ההפסדים שלנו מייד. אם נמשיך לנסות להשתוות, אנחנו גוזרים על עצמנו להפסיד הרבה כסף.

קביעת פרמטרים של מכירה בזמן שפל, ימנעו את ההפסדים מלהפוך לגדולים כל כך, עד שכל המסחר שלנו ייפגע קשות. אבל יש לקבוע גם פרמטרים למכירה כשהמנייה שברשותנו עולה. אל תנסו לסחוט את שקל התשואה האחרון. נציב לעצמנו מטרה כתובה שאותה היינו רוצים להשיג. ולא נהסס כשהמנייה תגיע לנקודה! אם נראה לנו בכל זאת שהיא תמשיך לטפס לנצח, בעוד שאנו נישאר צופים מן הצד, נחליט לפחות על מכירה חלקית כחלק ממימוש המטרה שלנו.

נשמע פשוט למדי, לא? אז למה אנשים לא עושים את זה? שוב, התשובה הקצרצרה היא, חמדנות.

ב-1987, זכה מייקל דוגלס באוסקר על תפקידו בסרט וול סטריט. בסרט, שיחק דוגלס בתפקידו של גורדון גקו, ספקולטור שטני ורודף בצע בבורסה. באחת מסצנות השיא בסרט, לקול מחיאות כפיים אדירות, אומר דוגלס המכונה גקו לקהל מעריציו: "חוק חדש צמח ב'אמריקה של התאגידים': טוב לחמוד."

הציטוט הזה הפך למוטו מקובל לעשורים הבאים. מנתחי תרבות רבים מגדירים את שנות השמונים כ"עשור החמדנות" – זמן שבו רק הכסף נחשב, ולא משנה איך השגת אותו. שאיפה לצבירת הון מופרז הפכה למוסכמה חברתית. לא רק שקיבלו את החמדנות; עודדו אותה.

על תרנגולים ומניות

בניגוד למסקנתו של גקו, חמדנות אינה טובה. חמדנות תמיד תשאיר אותנו לא מרוצים, משום שלעולם לא נוכל להשיג את כל מאוויינו. החמדנות לעולם לא תניח לנו להאמין שיש לנו מספיק; היא תמיד הורסת אותנו, כשהיא מאלצת אותנו להתאמץ עוד ועוד כדי להשיג יותר. ואולי, הכי חשוב לזכור, שהחמדנות היא זאת שדוחפת אותנו לעשות שגיאות שבשום מצב אחר לא היינו עושים.

החמדנות לעולם לא תניח לנו להאמין שיש לנו מספיק; היא תמיד הורסת אותנו כשהיא מאלצת אותנו להתאמץ עוד ועוד כדי להשיג יותר

חבר שלי גילה לי מהו סוד הצלחתו בבורסה. הוא אמר שהוא זוכר תמיד את סיפורו של אותו איכר שהציב מלכודת לתרנגולי בר. המלכודת הייתה ארגז פשוט בגודל 4 מטר מרובע, שצידו האחד מורם ונתמך במקל. האיכר הסתתר בין השיחים והחזיק בידו חוט ארוך הקשור למקל. במשיכת חוט פשוטה, הארגז ייפול וילכוד תחתיו את התרנגולים שיעמדו מתחתיו. כדי לפתות אותם להיכנס למלכודת, פיזר האיכר גרגרי תירס המובילים אל מתחת לארגז.

למזלו הגדול, עד מהרה התקרבו 12 תרנגולים למלכודת, ו-11 מהם נעמדו תחתיה. "בעוד רגע," חשב האיכר לעצמו, "אוכל לתפוס גם את האחרון."

בזמן שהוא חיכה, חמקו ויצאו שלושה תרנגולים מתוך ה-11. הוא הצטער שלא הסתפק ב-11 התרנגולים, ואז החליט שברגע שאחד מתוך השלושה יחזור למלכודת, הוא ימשוך בחוט. במקום זה, עוד חמישה יצאו. כעת נותרו רק שלושה תרנגולים בפנים. אין ספק, הוא חשב לעצמו, שאם אחכה מעט, לפחות יחזרו שניים או שלושה מההולכים פנימה, ללקט את התירס שבמלכודת. בעודו שוקל מה לעשות, יצאו כל התרנגולים, והותירו את המלכודת ריקה.

החבר שלי אמר שמהרגע ששמע את הסיפור, הוא הכניס ללבו את מוסר ההשכל: האיכר ו-11 התרנגולים יכולים באותה מידה להיות רווחים על הנייר!

ברנרד ברוך, הגאון הכלכלי, סיכם את זה הכי טוב במשפט: "תמיד הרווחתי ממכירה מהירה מדי."

יש אלטרנטיבה לחמדנות

מנכ"לים ותעשיינים היו המומים מסיפור שעשה כותרות בעולם. אהרון פוירשטיין, גיבור העלילה הנפלאה הזאת, מבין ש"מנכ"לים אחרים חושבים שאני מין טמבל שלא יודע מה לעשות עם הכסף המיותר שלו." אבל לא רק שפוירשטיין יודע בצורה אינטואיטיבית מה הדבר הנכון שהוא צריך לעשות, הוא גם מאמין שהדוגמא שלו תתקבל בסופו של דבר כמודל להצלחה במאה ה-21.

פוירשטיין הוא בעליו של "מאלדן מילס", עסק שהוקם על ידי הסבא שלו בשנת 1906. ב-11 בדצמבר 1995, כשחגג אהרון פוירשטיין את יום הולדתו השבעים במסעדת בוסטון, התרחש פיצוץ פתאומי ומחק כמעט לגמרי את מפעל הטקסטיל שלו. בנסיבות אלה, ההחלטה העסקית המפוקחת הייתה לקחת את הביטוח ולסגור את העסק. אבל פוירשטיין ידע, שהמפעל שלו עמד באזור שפל כלכלי בעיירות מיל הישנות, צפונית לבוסטון, ושאם הוא יסגור את המפעל, יאבדו שלושת אלפים ומאה משרות ייצור רווחיות.

פוירשטיין, יהודי נאמן, אמר שכל צורת החינוך שלו וחמישים שנותיו בעסק המקומי, קראו לו לבנות מחדש את העסק באותו מקום. "זה היה הדבר הנכון לעשות וקיימת חובה מוסרית לעשות את זה, בלי שום קשר לתוצאות." העשן עדיין עלה מהחורבות, כשזימן פוירשטיין לשיחה את הפועלים שלו, באולם בית הספר התיכון. "היינו מוכנים לשמוע שהכל נגמר", נזכר פול קורי, נשיא האיגוד המקצועי. לא היה לו ספק שבעל הבית יקבל שלוש מאות מיליון דולר מהביטוח ויבנה את המפעל במקום שבו העבודה זולה יותר. 'בכל הכנות', חשב קורי, 'אם פוירשטיין לא יעשה את זה, אז הוא טיפש'.

אבל מה שקרה במפגש לא תאם את ציפיותיו של קורי: פוירשטיין נטל את המיקרופון והתחיל לחלק הבטחות. הבטחות שיעלו לו מיליון וחצי דולר של משכורות בכל שבוע! הוא התחייב לא רק להקים את המפעל באותו מקום, אלא גם לשלם לכל הפועלים את משכורת דצמבר, בתוספת בונוס של 25 דולר לכבוד חג המולד.

העובדים שהגיעו בציפייה לקבל פיטורין, בכו שם כמו תינוקות

העובדים שהגיעו בציפייה לקבל פיטורין, בכו שם כמו תינוקות. הם ערכו תפילות הודיה והבטיחו לשמור לו אמונים כל חייהם. ובאשר לפוירשטיין, עיתונים כלכליים התייחסו אליו בתור "הקדוש של שנות התשעים" ו"הבוס הטוב ביותר באמריקה". הנשיא קלינטון הזמין אותו להיות אורח כבוד בנאומו על מצב האומה.

הטוב ניצח את החמדנות. מה שחשוב עוד יותר, זה שלמודל של אהרון פוירשטיין, לנדיבותו העסקית, נוצרה השפעת שרשרת. "הוא עדיין בודד למדי, אבל הרעיון הוטבע בתודעה", אמר מיכאל אוסים, פרופסור לניהול באוניברסיטת וורטון, פנסילבניה. "המחשבה היא: מועסקים יכולים להיתפס כהשקעה רווחית. אם אתה מתייחס אליהם כראוי, אחר כך הם יחזירו לך בעבודה קשה באמת." ואכן, מחקר במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס מצא, שבין רבע לשליש מהחברות האמריקאיות עושות צעדים להשתדרג למודל דומה לזה של פוירשטיין. מי יודע? אולי עוד יבוא יום שבו יקבעו אנליסטים עסקיים רציניים שמייקל דוגלס טעה ואהרון פוירשטיין צדק!

גיאוגרפיית החמדנות

על פי התנ"ך, א-לוהים קרוב במיוחד לארץ ישראל, ארץ הקודש. במסורת היהודית מקבילים אפילו את המבנה הגיאוגרפי של ארצנו לא-לוהים ולהנהגתו, והדבר נותן לנו שיעור רוחני המתאים לימינו אנו.

בצפון הארץ זורם נהר הירדן, אשר מתנקז אל ימת הכינרת. מי הכינרת מתוקים ומהווים את מאגר המים הגדול בארץ. הדגים החיים בכינרת מהווים מקור מזון חשוב. הכינרת יפהפייה, ולעתים קרובות מתייחסים אליה כאל "מקור חיים".

הירדן אינו עוצר בכינרת, אלא ממשיך הלאה, דרומה, לעבר ים אחר. בני אדם ובעלי חיים לא יכולים לשתות ממי הים הדרומי. מים אלה אינם ראויים לשתיה, ודגים אינם יכולים להתפתח בהם. זהו ים המלח.

מה ההבדל בין המים בצפון לאלה בדרום? הכינרת מקבלת את מי הירדן אבל לא שומרת אותם לעצמה בחמדנות. על כל טיפה שנכנסת, היא משחררת טיפה אחרת. לים המלח, שאליו זורמים מי הכינרת, יש מהלך אחר. כל טיפה שנכנסת אליו, הוא שומר לעצמו. אז בעוד שהכינרת חיה ונותנת בנדיבות, תחנתם הסופית של המים, זו שיודעת רק לקבל ולשמור לעצמה, מכונה גם 'ים המוות'.

ים הכינרת וים המלח מהווים משל לבני האדם. אלה שנותנים, חיים. "תשעים אחוז מכל המחלות הנפשיות היו יכולות להימנע, או להירפא, על ידי טוב לב פשוט", טוען פרופסור ויליאם מק'גראט מהאוניברסיטה הלאומית. וכפי שאמר אריק פרום, הפסיכיאטר הידוע, "עשיר זה לא מי שיש לו הרבה, אלא מי שנותן הרבה."

מדהים, שלמרות הכל, בסופו של דבר - דווקא החמדנים הם העניים ביותר.

תורגם ברשות מתוך Taking Stock: A Spiritual Guide to Rising Above Life's Financial Ups and Downs.

 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן