עבור המשפחה שלי, זמן הדלקת נרות שבת הוא זמן קסום. מדי שבוע אנו מניחים את הנרות באדנית, מתאספים סביב ולאחר הברכה, עוצמים בחוזקה את עינינו, בזמן ששלושת ילדיי הקטנים מאותתים למלאכים בידיהם ובקולם, "בואו נא, מלאכי השבת..." לימדתי את ילדיי לפקוח עיניים באיטיות ובזהירות רבה, ולהביט בנרות. דרך עיניים חצי עצומות, הנרות מהבהבים ונראה כאילו הלהבה רוקדת באדנית. "אנחנו רואים מלאכים!" צועקים ילדיי בחדווה ורצים לסלון כשהם שרים "שלום עליכם", משוכנעים שמלאכי השבת חוגגים עמם.

אני אוהבת את ההתלהבות התמימה של ילדיי. הלוואי שגם אני הייתי משתכנעת בכזאת קלות בקיומם של מלאכים. אמנם אני מאמינה במלאכים, בנשמות ובחיים לאחר המוות, וקראתי רבות על הנושא הן ביהדות והן במקורות אחרים, אולם הכשרתי כרופאה לימדה אותי להתייחס לעולם כמדענית ולהסביר כל אירוע במונחים פיסיים. "ההחלמה הפלאית" של חולה מתרחשת כיוון שתרופה מסוימת הצליחה להתחבר לרצפטורים ספציפיים בתאי גופו של החולה, לחדור לתוכם, להשתלב ב-DNA וכן הלאה. "כישלון התרופה" אצל חולה אחר נובע מחוסר אנזים מסוים, מכך שהאלקטרוליטים שלו היו גבוהים מדי... בדרך כלל, יש אינספור הסברים ביוכימיים ואנזימטיים לכל דבר שקורה ברפואה.

בדרך כלל, אבל לא תמיד.

"הגיע זמני ללכת..."

לפני מספר חודשים, בזמן שהייתי בתורנות, נתבקשתי להתקשר לחדר המיון. הרופא התורן שוחח עמי: "ג'קי, יש פה חולה בת 92 עם מה שנראה כמו שבץ קל. אנחנו חייבים לאשפז אותה".

הגעתי לחדר המיון וניגשתי למיטתה. במיטה שכבה גברת שוורץ, קשישה שהיה ברור כי יש מי שדואג לה. היא חייכה אליי חלושות בצד אחד של פניה. היא הצליחה ללחוץ את ידי ולמלא אחר הוראותיי בצד אחד של גופה. לצדה ישבה האישה שטיפלה בה שנים רבות והיא מסרה לי את בקשתה האחרונה של גברת שוורץ, לפיה היא לא הייתה מעונינת במאמצים עילאיים להשאירה בחיים.

התקשרתי לשני בניה שהתגוררו בצדה השני של המדינה. שניהם היו מודאגים ביותר ורצו לדעת אם עליהם לבוא. הסברתי להם שאמנם כעת נראה שהיה לה שבץ קל בלבד, אולם לעתים השבץ עלול להתקדם. במקרה זה, העדפתי לשגות בזהירות יתר ואמרתי להם לבוא. שניהם החלו בסידורים כדי להגיע לבית החולים.

ביום המחר, כשהלכתי לראות את גברת שוורץ, היה זה ברור שהשבץ התקדם. היא שכבה במיטה בעיניים עצומות ובראש מוטה לאחור, נושמת בקולות גרגור ובעבוע קולניים. אנו קוראים לנשימה זו נשימה אגונלית, המבשרת בדרך כלל את המוות הקרב.

"גברת שוורץ?" קראתי בשמה. לא הייתה תגובה. היא לא פקחה עין ולא הנידה עפעף. ניסיתי לעסות את עצם החזה שלה – אגרוף המעסה בכוח את בית החזה אמור לגרום לכאב רב. רק חולים הסובלים מנזק מוחי חמור ושרויים בתרדמת, אינם מגיבים אליו.

לא הייתה שום תזוזה. כלום.

התקשרתי לטלפון הסלולרי של בנה. הוא היה בדרכו לשדה התעופה הקרוב ביותר. סיפרתי לו מה קרה והוא אמר שהמועד המוקדם ביותר בו יוכל להגיע ללוס אנג'לס הוא תוך יומיים.

גברת שוורץ, בעיניים עצומות ובנשימה מבעבעת, אותתה לי לרגע בידה שהיא רוצה לכתוב.

התחלתי לכתוב הנחיות בגיליון לצורך המשך טיפול, כשגברת שוורץ, בעיניים עצומות ובנשימה מבעבעת, אותתה לי לרגע בידה שהיא רוצה לכתוב. הייתי המומה. שתי דקות קודם לכן היא לא הגיבה כלל לגירוי מכאיב ביותר. המטפלת שלה ואני החלפנו מבטים. נתתי לה עט והחזקתי למענה את הנייר כדי שתוכל לכתוב.

בכתב רועד אך ברור היא כתבה, "הגיע זמני ללכת".

המטפלת החלה לבכות חרישית. ברעד, גמגמתי, "מה?". באיטיות, היא שבה וכתבה, "הגיע זמני ללכת".

בבית הספר לרפואה לא הכינו אותי לכך. קראתי, "לא! את לא יכולה לעשות את זה! שני הבנים שלך יגיעו לכאן עוד יומיים! היום יום רביעי, את חייבת לחכות עד יום שישי. אנחנו עדיין לא מוכנים שתעזבי אותנו".

התקשרתי שוב לטלפון הנייד של בנה והחזקתי את השפופרת ליד אוזנה של גברת שוורץ. הוא אמר לה שהוא אוהב אותה, אבל שהיא חייבת לחכות. נראה היה כאילו האוויר בחדר, שהפך להיות מעקצץ, משתנה. היא הניחה את ידה ופחות או יותר חזרה למצב בו מצאתי אותה חצי שעה קודם לכן.

והיא אכן חיכתה עד יום שישי. נפגשתי עם בניה, שסיפרו לי שהיא הייתה שחקנית ורקדנית קברט בשנות ה-30 ואיזו אם נהדרת היא הייתה. כמה שעות לאחר מכן, מוקפת בבני משפחתה, היא נפטרה.

אותו ערב היה ליל שבת. הדלקנו את הנרות, עצמנו את עינינו והצצנו בזהירות לאחר הברכה. "אנחנו רואים מלאכים!" צווחו ילדיי באושר. ובאותו ערב, גם אני ראיתי אותם.