כשהייתי בן עשר, היינו מתאספים בהפסקות סביב טייפ סטריאו גדול שניגן את "Beat it" של מייקל ג'קסון ומתחילים לרקוד. מספר ילדים שמבלים את כל זמנם החופשי בשיפור צעדי "הליכת הירח" שלהם. כזה הוא כוחה של תהילה.

לא תוכלו לראות זאת בצורה ברורה יותר מאשר בסרט החדש "מייקל ג'קסון – This is it", אשר מתעד את השבועות האחרונים בחייו של ג'קסון, וכולל הסרטות מאחורי הקלעים של החזרות למה שאמור היה להיות מסע פרידה בן 50 מופעים. הסרט פותח בכמה ראיונות מלאי תקווה עם חלק מאנשי צוות הריקודים של ג'קסון, כל אחד מהם מסביר מדוע הוא כל כך רוצה להשתתף במופעים. חלק מהסיבות מפתיעות למדי בעוצמתן: זאת תהיה החוויה הגדולה ביותר בחיים שלהם; ג'קסון כל כך חשוב להם; זה מה שהם תמיד חלמו לעשות וכולי.

אבל אחד הרקדנים חושף דבר עמוק יותר. הוא מודה שיש לו חיים קשים, שהוא הגיע לבור תחתיות, ושעכשיו הוא מחפש משהו שאפשר להאמין בו, משהו שיהפוך את חייו לטובים יותר – זהו זה.

"This is it".

יש משהו עצוב בחשיפה הזאת, ואני חושד שהוא מדבר בשם רבים מאיתנו. למה מייקל ג'קסון היה כל כך חשוב לנו - בגלל שהוא היה רקדן נהדר? זמר מוכשר? מבצע מעולה?

גלוי וברור שג'קסון אכן היה כל הנ"ל, דבר שמוצא ביטוי רב לאורך הסרט. הוא עדיין יכול לרקוד, הוא עדיין יכול לשיר - ובגיל חמישים זה בהחלט דבר ראוי לציון.

אין ספק שאוהדיו של ג'קסון יאהבו את "This is it", בדיוק מהסיבה הזאת. הסרט כולל גם את מיטב הלהיטים המוכרים של ג'קסון. אי אפשר שלא לחוש שזה היה יכול להיות מסע פרידה מדהים. כמה חבל!

אני חושב שג'קסון עצמו היה מודע לסכנה שאורבת מאחורי הסגידה לסלבריטאים

אבל לא רק על זה חבל. היחס המעריץ לג'קסון, כפי שהוא בא לידי ביטוי בסרט כמו גם בחייו, מטריד. יש רגעים בהם האנשים שצופים בביצועיו של ג'קסון במהלך החזרות, מתנהגים בצורה מאוזנת: שרים ונהנים מהקמבק של האמן המוכשר. אבל יש רגעים בהם הם נכנסים לאקסטאזת ריקודים פרועה כל כך, ומריעים באופן מוגזם כל כך, שזה ממש גובל בעבודת אלילים. ולמעשה, בשלב כלשהו, אומר קני אורטגה - הבמאי של הסרט כמו גם של המופע כולו: "זה כמו כנסיה כאן. כנסיית הרוק-אנד-רול" - וכאן בדיוק מונחת הבעיה.

מתי באמת התחלנו, כחברה, לסגוד לזמרים, שחקנים, ספורטאים ובני אדם בכלל? למה אנחנו לא יכולים לרסן את עצמנו וליהנות מכישרונותיהם של אנשים בלי לרומם אותם לדרגות על אנושיות? ברור שחייו האישיים של ג'קסון מוכיחים שלא חסרו לו בעיות משל עצמו. אז למה אנחנו מעמידים פנים כאילו זה להיפך?

פולחן הסלבריטאים הפך לכוח כה עוצמתי עד שהוא גובל בסכנה, ואני חושב שאפילו ג'קסון עצמו היה מודה בכך. למרות שהוא אהב להפגין את כישרונותיו לאוהדיו – כפי שהסרט מראה בבירור – הוא ממש לא נהנה מהחטטנות הציבורית בחייו. וחלק מהאשמה מוטלת עלינו, המעריצים. אולי אילו היינו מתייחסים אליו יותר כמו לאמן מאשר כמו לנביא, המצב שלו היה שונה.

אני חושב שג'קסון אפילו רומז באחד משיריו על תקוותו שבני האדם ילמדו להתבונן פנימה, במקום החוצה על ה"מושיע" העכשווי. וזה בדיוק אקורד הסיום של "מייקל ג'קסון – This is it", עם השיר המפורסם: "Man in the Mirror" (האיש במראה):

אני מתחיל עם האיש במראה

אני מבקש ממנו לשנות את דרכיו

והמסר אינו יכול להיות ברור יותר

אם אתה רוצה להפוך את העולם למקום טוב יותר

הבט בעצמך ואז עשה את השינוי

ואולי במקרה הזה, כדאי שכולנו נקבל את עצתו של מייקל ג'קסון.