אני טיפוס אופטימי מטבעי, אבל מתישהו באמצע השבוע קצת נשברתי. כל מבזק ועדכון מייאשומביך יותר מקודמו, בימי טרום־בחירות 0.2 .זה כאילו המפלגות קיבלו צ'אנס לתקן, והחליטו לקלקל עוד יותר.

ואז הגיעה הנחמה. לא בפוליטיקה, בתרבות. לא בשיח הציבורי המיוזע והדחוס, אלא בפלייליסט.

שני שירים יצאו לאוויר העולם בדיוק השבוע, וטיהרו אותו קצת. הזכירו שיש לנו סיפור הרבה יותר גדול מהקטטות האלה.

נתחיל בעומר אדם. בשבוע שבו 50,000 איש (2 מנדטים) קנו כרטיסים למופע שלו, הוא הוציא כמה סינגלים ביחד, ביניהם השיר "יום השישי", שיר אהבה לשבת. הזמר שהוא מודל ביחס לשמירת שבת בתעשיית המוזיקה, בחר במילים הכי פשוטות ועתיקות לפזמון השיר: "יום השישי, ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם, ויכל אלוקים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה".

הלוואי שזה היה המצע המשותף שלנו. ואז אביתר בנאי הוציא את השיר החדש שלו, "רחמים". זה לא שיר, זו סגירת מעגל תרבותית.

"משפחת בנאי עלתה משיראז לירושלים בשנת "1881 ,הוא כתב לצד השיר, "על חמורים וגמלים ואוניות משא. מסע רווי געגועים ומסירות נפש. אני כבר גדלתי בבאר־שבע, לא ידעתי על הסיפור הזה. גדלתי בלי שורש, גםלא רציתי שורש. באר־שבע, תל־אביב, הימלאיה, ניו־יורק. שם הכרתי את אשתי. חזרתי בתשובה והנה אני בירושלים. ממשיך את המסע של רחמים בנאי משיראז.

נע בין השאיפה לחירות לבין התובנה שהחיים נמשכים מהשורשים. יציאה מהריכוז העצמי המופלג שבו הייתי, אל התובנה שאני חלק מעם מופלא ומשונה ואמיץ – היא בעצמה חוויה של חירות. מעולמות של ספק ובירור נפשי ורוחני, בשירים האלה יש אמירה תקיפה, שלמה, אוהבת, מאמינה. וביט חברים. יש פה ביט".

וכך הוא שר בשיר יוצא הדופן, כשהוא מחופש לסימפסונים ולג'וני דפ: "חשבתי אבותיי הם בארט  ליסה, ג'ולייט לואיס וג'וני דפ. אל תקרא לי ישראל, אל תקרא לי בנאי. כלום מאחוריי מלפניי ומצדדיי". ואז הוא מיישיר מבט למצלמה: "אביתר בן רחמים, בן אברהם ושרה".

ואז נרגעתי קצת.

מתוך הטור ב"ידיעות אחרונות".