בקיצור, מה שאני אומר זה שאתם חייבים לקנות דחוף את האלבום החדש של אהרן רזאל 'הנשמה רוצה יותר'. קשה לי לחשוב על מישהו שבמהותו מנוגד לתרבות האירוויזיון יותר מרזאל. טוב, אני לא צריך להכיר לכם אותו. הוא הרי שנים יוצר ומופיע. אבל אולי בעצם קצת כן. כי אהרן רזאל כל הזמן מתחדש. בן עלייה מוזיקלי. הוא לא נשאר במקום. כבר 20 שנה שהסנה בוער ובוער.

אולי נתחיל דווקא בחיסרון שיש בו, ולדעתי קצת תוקע לו את הקריירה. אהרן רזאל הוא אומן לא מיוסר. הוא אוהב את החיים ושמח בחיים, וחמור מכך: הוא לא מתבייש בשמחת החיים שלו.

לפעמים בא לי לומר לו: "אהרן, אתה מאושר? אתה אופטימי? בסדר. אבל לא חייבים לצעוק את זה! לפחות בשירים שלך תביא קצת כאב, קצת תהומות". אבל אין עם מי לדבר. הבחור חי חיים של משמעות, וממילא גם של אושר, ומעז להחצין את זה. אין בשירים שלו דיכאון, אין תהיות קיומיות, אין נרקיסיזם. איך אומן כזה יכול להצליח בדור שלנו?

ובכל זאת הוא מצליח. להיטים שלו כובשים את המון העם. באלבום החדש יש לפחות אחד כזה,  שיר "תן לי את היום הזה" שכתב ביחד עם אפרת, אשתו הלא מיוסרת, וכבר עכשיו זוכה להצלחה ולדעתי עוד יהפוך, או לפחות ראוי להפוך, לסוג של המנון:

 "לא אביט לאחוריי / השביל פתוח לפניי / לא יכולתי לחכות / ארכו לי לילותיי / תן לי את היום הזה / תן לי את היום הזה / עגלה עוברת וקוראת אליי בוא עלה".

הלחן הסוחף של רזאל והעיבוד המרהיב של אייל מזיג כובשים כבר משמיעה ראשונה. וגם מי שמשום מה לא נתפס בבית הראשון, נדלק בפזמון כשהאח יונתן מצטרף ביחד עם מקהלת ילדים אל הקריאה:

"השמיים שואלים אותך, בתי / הים שואל אותך, בני / הלילה לוחש לך, אחי / שאול אשאל גם את עצמי /

ועברת לילה קר / ונדמה שלא נגמר / האם פינית בליבך מקום לטוב שעוד תגלה? / האם אתה מוכן לחסד שיביא אתו היום הזה?".

אם הייתי מנהל בית ספר יסודי הייתי משמיע את השיר הזה בכל בוקר לתלמידים שלי. וגם בבית אבות ומה שבאמצע. איזה משפט נפלא לפתוח אתו את היום: "האם פינית בלבך מקום לטוב שעוד תגלה? האם אתה מוכן לחסד שיביא איתו היום הזה?".

אבל גולת הכותרת של האלבום החדש, ובעיניי גם של יצירתו של רזאל ב-20 השנים האחרונות, הן שלוש בלדות שמספרות שלושה סיפורים. סיפורים שונים בתכלית. כל כך שונים, שאתה לא מאמין שאת שלושתם כתב אותו יוצר, שמחובר בו זמנית לכל כך הרבה עולמות וחווה אותם לעומק עם כל הניואנסים הכי דקים.

נתחיל ב"בלדה לחוזר". שיר שמספר את סיפורו של מוזיקאי חוזר בתשובה צעיר, שעזב את הקיבוץ, את החברים ואת בת הזוג, תלה את הכינור והלך לישיבה: "כשהוא עזב הכול / הוא לא הביט אחורה / זרם כמו נהר / הוא לא ידע מרגוע / היא באה רק לומר לו: כל כך שמחה בשבילך / אמר: מצאתי דרך / אמרה: הדרך מצאה אותך / התיישב בצד / ליבו צמא לשמוע / צלול כמו נהר / הוא לא מפסיק לגמוע".

אבל גם תוך כדי הלימוד בישיבה הוא לא באמת רוצה, או יכול, להתנתק לגמרי מהעבר שלו: "והוא נזכר פתאום בדשא / ובשדות של ילדותו / גם אם ירצה לשכוח / תמיד הם ילוו אותו". ושימו לב באיזו גאונות רזאל מחבר בין הכינור של הקיבוצניק החוזר בתשובה לכינור של דוד מלך ישראל: "הכינור על קיר תלוי / הרוח מנשבת בו / והוא מקשיב לניגון עתיק / שפותח את ליבו / הכינור על קיר תלוי / הרוח מנשבת בו / והוא מקשיב לניגון עתיק / שרק הוא מבין אותו".

אני מקווה שזה בסדר לעשות ספוילר לשיר, אבל בסוף החוזר מוצא את האיזון וחוזר גם אל הכינור וגם אל הקשר עם הבית בקיבוץ, וגם מקים בית נאמן בישראל עם ההיא ששמחה בשבילו ולימים הדרך מצאה גם אותה. ולכל הקסם הזה יש קליפ מושקע שלדעתי ירגש דורות של חוזרים בתשובה, שברגע זה עוד יושבים על הדשא בקיבוץ.

השיר-סיפור השני, הקסום לא פחות, מגיע ממחוזות אחרים לגמרי. לא חוזר בתשובה צעיר שגילה את התורה אלא קשיש ירושלמי בשם רחמים ניסן. תקשיבו איך בכמה מילים רזאל מצייר חיים שלמים של דור שהולך ונעלם: "יושב היה מול ניסים / אדון לוי משמאלו / אחיו גם הם הלכו / קרובים בקושי נשארו / אחות הייתה / לא זוכר כבר מה קראו אותה / יושב מולו הייתי בתפילה / מביט עליו / לאט היה מניח ומנשק את תפיליו / איזה טונים אז הבאת / כששרת פיוטי הסליחות / 'אם אפס', שזה אותו פיוט על העקידה / היה תמיד שלו, כולם חיכו / לשמוע איך סחב את המקאם בשלוש עשרה מידות של רחמים / ועד יומו האחרון כפוף היה / בוהה קצת באוויר / לא ויתרנו: רחמים, אולי תשיר! / התקרבתי וזקפתי את הספר השמוט אל מול עיניו".

והשיר, שהחלק הכי יפה בו הוא המנגינה המזרחית בפזמון שמתכתבת עם לחן עתיק של פיוטי הסליחות, נחתם כך: "אולי זה לא חשוב / בכל מקרה, נפטר שלשום רחמים ניסן / קולו היה נעים, פרקו נאה / לעת עתה פרקו תם / כותב לו / ושר עליו שבעה צלילים / כי לא יושבים עליו / ועוד אני שומע בתוכי את ניגוניו".

אבל שום דבר לא מכין אותך לעוצמת הרגש בבלדה השלישית בטרילוגיה של רזאל, "הגיבן הקדוש". כן, מדובר בסיפור המפורסם של ר' שלמה קרליבך על מטאטא הרחובות, ניצול השואה מרחוב הירקון בתל אביב, שזכה ללמוד אצל רבי קלונימוס קלמן מפיאסצ'נה הי"ד.

צריך מידה של תעוזה להלחין את הסיפור הכי מרגש של קרליבך. לקחת את נוסח קרליבך לסיפור  לשנות אותו לנוסח רזאל. אבל התוצאה לא משאירה אף עין יבשה. "אמרתי לו: ידידי אני חסיד של רבי קלמן, אולי תואיל לומר לי משהו בשמו? / הוא הביט בי ואמר: אחרי המחנות אתה באמת חושב שאנחנו עוד זוכרים? / ואיך אוכל לתאר לך את קבלת השבת? רקדנו סביב הרבי כל הילדים / אך דבר אחד אני זוכר שאמר לנו שוב ושוב ולא אשכח כל החיים / 'קינדערלאך, טייערע זיסע קינדערלאך', מתוך האש הקול עוד מדבר / 'הדבר הכי גדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו אחר'".

מתוך הטור השבועי ב"בשבע".