"רוחי", אמר הקול במשיבון, "בבקשה תתקשרי אליי, אחת הצופות של שטיסל עומדת על כך שחרדים לא אומרים 'אני אוהב אותך' לבנות זוגם - היא טועה, נכון? טוב, תתקשרי אליי".

זוהי התופעה הידועה בשם שטיסל, התוכנית הוויראלית בנטפליקס על משפחה ישראלית חרדית, שלכדה את תשומת הלב של - טוב, למעשה של כולם. אנשי חינוך כמוני מתמוגגים מנחת: הודות לנטפליקס, לראשונה אחינו היהודים (שלא דוברים עברית) עוקבים אחרינו בסקרנות, מעלים שאלות בנוגע ליהודים, שמירת מצוות, יהדות, ישראל, וכמובן גם בנוגע לעיניים הירוקות של מיכאל אלוני.

הנושאים הקשורים ליהדות שמתעוררים בעקבות שטיסל הם רבים. למרות שהתוכנית מבוססת על תחקיר מדוקדק וביצוע קפדני, היא לא מעבירה עדיין בצורה מושלמת את אורח החיים החרדי לפרטיו. מדובר בה על חלק קטן מהאוכלוסייה החרדית, ולא על כלה בכלל. חלק מהעבודה שלי, לדעתי, בקבוצת הפייסבוק שואבת הזמן החדשה והאהובה עליי (Shtisel - Let's talk about it), הוא לסייע לענות על שאלות בנושאים דוגמת: האם נשים חרדיות באמת לובשות גרביונים כשהן הולכות לישון? תשובה: ממש לא, אלא אם כן הן מופיעות בטלוויזיה.

להלן אני מתייחסת למספר נושאים מרכזיים. אלה ספוילרים, ראו הוזהרתם.

יהדות ותפקידה של האמנות

אחד הנושאים העוברים כחוט השני דרך שתי העונות הוא תפקידן של האמנות והמוסיקה במשפחה, ובצורה רחבה יותר, בעולם החרדי. הצופה חש את המתח בין שני קטבים אלה ואפשר כמעט להרגיש את הקונפליקט נוסח פוטלוס: בחור חרדי צעיר שבורח מההגבלות הדתיות כדי לרדוף אחר חלומות אמנותיים (אין זה מפתיע שהתסריט נכתב על-ידי דמות כזו בדיוק). אולם האמת וגם התוכנית אינן כה פשוטות.

למען האמת, "התשובה היהודית" לשאלה אינה זהה לתשובה התרבותית לשאלה זו, וזהו אחד הדברים בשטיסל שמהווה מוקד משיכה אוניברסלי: השאלה איפה נפגשות ואיפה נפרדות האמיתות התרבותיות והדתיות? בני משפחת שטיסל במכוון לא משתייכים לזרם ספציפי ביהדות. הם נראים חסידיים אבל לא של רבי מסוים, הם חיים בשכונת גאולה, הם אנטי חב"ד, אנטי ציונים, אבל מה הם בדיוק? איננו יודעים.

קבוצות חרדיות רבות אחרות היו מקבלות אמנים בברכה, כגון הברסלבים שתוארו על-ידי חבריו המחפשים הרוחניים של עקיבא, או אפילו החב"דניקים, שאותם אביהם דוחה בשנאה כה עזה. האמנות עצמה כביטוי של היהדות זוכה לאישור, וכפי שאומרת ליבי לעקיבא, חשוב להשתמש בכישרון שהוא מתנת אלוהים. למעשה, המלך דוד עצמו כתב בספר תהלים, "כָּל עַצְמוֹתַי, תֹּאמַרְנָה--    ה' מִי כָמוֹךָ" (תהלים לה, י). אין זה משנה אילו כשרונות יש לנו - עלינו להשתמש בהם כדי לפאר את אלוהים, בין אם פירוש הדבר להתפרנס מהם בכבוד, לשמח אחרים, או להאדיר את האמת והיופי.

שיאו של הקונפליקט האמנותי מגיע לקראת הסוף, כאשר עקיבא משתמש לבסוף בכישרונו הרב כדי לצבוע את הציור הטוב ביותר שלו - ציור של אישה, בעלת דמיון רופף לאמו, יושבת עם תינוק, כשכיסוי הראש הצנוע שלה נשמט וחושף קווצות שיער אפור הגולש ברכות. הציור יפהפה. הציור הוא ביטוי של צערו הממושך על פטירתה של אמו, והצהרה על תמיכתה של אמו באמנותו.

אולם שיער האישה בציור אינו מכוסה לחלוטין. ושולם, אבא שלו, מתפוצץ.

מה הייתה התורה אומרת במקרה כזה? האם יצירת המופת של עקיבא מהווה שיר הלל לאלוהים או חילול הקודש? היופי של שטיסל הוא שהתשובה נותרת מעורפלת כמו הציור עצמו. למעשה אין תשובות ברורות, כיוון שאלה הם החיים.

אם תשאלו אותי, הציור יפהפה, ואני חושבת שהרגע מושלם כפי שהוא. אני גם חושבת שאמנות, אפילו בעולם החרדי, יכולה להשאיר מקום לדמיון וכי יש מקום לתנודות בתוך כל קהילה.

אולם להשתמש בכישרונותינו למען אלוהים -  כישרונות כמו אלה המתבטאים בנגינת האקורדיון של גיטי ובשירתו של צבי אריה - זוהי חובתנו. כולם מסכימים על כך.

קדושים תהיו

נושא נוסף המופיע לאורך התוכנית הוא מה שהרמב"ן מתאר כשהוא מסביר את ציווי התורה "קדושים תהיו" במשמעות של: לא להיות "נבל ברשות התורה" - אדם שעושה מעשי נבלה, כביכול במסגרת מה שמתירה התורה. באופן כללי, הרמב"ן אומר לנו שלהיות קדושים אין פירושו רק לפעול לפי החוק כפי שעושים בני משפחת שטיסל - להתלבש בצניעות, להתפלל, לברך את הברכות ולשמור שבת. פירוש הדבר גם להתנהל לפי רוח התורה ולא להתעסק בהתנהגויות מגעילות שכביכול מותרות מבחינה חוקית.

לדוגמה, העישון הבלתי פוסק של הגברים - עד לנקודה שבה עקיבא מודד את המרחק ב"שתיים וחצי סיגריות" - אינו משהו שהתורה אוסרת עליו במפורש, אולם האם הוא מתאים לחיי קדושה? זהו דבר "מגעיל מבחינה חוקית". מה לגבי שולם ואפילו יותר מכך, התככים הבלתי פוסקים של אחיו נוחם שנועדו לתחמן אנשים ולהניע אותם לפעול על פי רצונם? מה לגבי פוקס, סוחר האמנות הדתי חסר המצפון? מה לגבי מנוחה, הרבנית המקללת שמלבינה כספים (אני מטורפת עליה), שדכנית גסת רוח, מלאת עלבונות לאחרים? התוכנית מלאה בדמויות אלה.

זוהי אחת הסיבות לכך שחלק מידידיי הדתיים הקרובים לא הסכימו לצפות בתוכנית מעבר לפרק הראשון. הם היו כל כך מזועזעים מדמויות תככניות "דתיות" אלה, וכל כך נכוו בעבר מביקורת והשמצות על דתיים באופן כללי, שהם תופסים תוכנית זו כדרך נוספת לפגוע בקהילות שלנו. אולם אני אינני רואה זאת בצורה כזו.

נכון, לפעמים אנשים אלה מתנהגים בצורה מגעילה במסגרת חוקי התורה. ולפעמים הם אף עוברים על איסורים. נוחם משתמש בכריזמה שלו ובכוח השפעתו כדי להציב תנאים ביחס לאירוסי בתו. זה בהחלט לא בסדר מבחינה הלכתית ביהדות - היהדות קובעת שחייבת להיות הסכמה מוחלטת של שני הצדדים לעריכת השידוך. העישון בהחלט אינו עולה בקנה אחד עם הציווי "וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם מְאֹ֖ד לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶ֑ם" (דברים ד, טו) - הוא יותר סממן תרבותי מאשר כל דבר אחר. נכון, הם מפשלים. הם אנושיים. ודתיים הם עדיין בני אדם.

אנו הדתיים מצפים שהתורה תרפא אותנו מכל חולשותינו האנושיות. לעיתים זה מצליח ולעיתים לא. כשאנו נכשלים, זה נראה רע יותר, בגלל משקלה של הדת. אולם אני סבורה שהמסר של שטיסל, שאפילו אותם 'נבלים ברשות התורה' הם למעשה אנושיים, כמו כולנו, שווה בהחלט את הסיכון של ביקורת אפשרית.

מחילה

הסליחה גם היא נושא חשוב ביהדות ששזור לאורך הסדרה. ליפא זקוק למחילה על ההתמוטטות שלו בארגנטינה ועל התרמית שלו לגבי שמו של התינוק זליג. רוחמי צריכה לסלוח לחנינא ולאביו על ההיעלמות, וגיטי צריכה לסלוח לרוחמי על נישואי הבזק שלה. ליבי לומדת לסלוח לעקיבא על כך שהפר את הבטחתו להימנע מציור, ועקיבא צריך ללמוד לסלוח לשולם - על הרבה מאוד דברים. שולם צריך לסלוח לעקיבא על היותו מי שהוא. כולם בסדרה צריכים ללמוד סליחה אמיתית מהי.

ביהדות, מחילה היא משהו שחייבים לחפש באופן אקטיבי, משהו שאף אחד מבני המשפחה לא טוב בו חוץ מליפא, והוא למעשה שייך למשפחה דרך נישואיו. הוא מנסה לבקש מחילה, אך איש איננו רוצה באמת לשמוע אותו. אף אחת מהדמויות האחרות אינה מבקשת סליחה.

הרמב"ם מלמד כיצד יש לזכות בסליחה:

אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים, צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו. לא רצה חבירו למחול לו, מביא לו שורה של שלשה בני אדם מרעיו ... ומבקשין ממנו. לא נתרצה להן מביא לו שניה ושלישית, לא רצה מניחו והולך לו, וזה שלא מחל הוא החוטא. (הלכות תשובה פרק ב, הלכה ט).

אז אולי החמצתי פרק זה בשטיסל, שבה התרחשה כל התקשורת הזו, ובני המשפחה פייסו זה את זה וביקשו מחילה. עם זאת, מחילה מתרחשת לעיתים במשך הזמן. הרמב"ם ממשיך:

אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס, ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלב שלם ובנפש חפצה, ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה, לא יקום ולא יטור (שם, הלכה י).

למרות שבני משפחת שטיסל אינם מחפשים סליחה ומחילה, הם סולחים עם הזמן. למרות היחס הפוגעני ואי ההבנות המרובות, הם מוצאים מקום בליבם ליותר אהבה ויותר קבלה. למרות כל הקשיים, הם מצליחים לראות: את הצדדים הטובים של שולם, את טוב-לבו האדיר של עקיבא, את טבעו האוהב והנדיב של ליפא, את אהבתה הצעירה של רוחמי, את רוחניותו הנוקשה והלא בוגרת של חנינא. זוהי מהותה של סליחה אמיתית: אתם סולחים לא בגלל שנתבקשתם לסלוח, אלא פשוט כי הבנתם שהאדם הוא הרבה מעבר לטעויות שלו.

אז האם החרדים אומרים "אני אוהב אותך"? התגובה האינסטינקטיבית והמתקוממת שלי היא, "ברור שכן!" אולם שטיסל לא מספקת לנו פתרונות כה קלים. חלק מהם לא אומרים. לחלקם יש מעצורים תרבותיים חזקים. היזכרו בשאלה חסרת הסבלנות שהפנה טוביה לגולדה בכנר על הגג: "את אוהבת אותי?" והתשובה: "האם אני אוהבת אותו? במשך 25 שנה כיבסתי את הבגדים שלו…"

התוכנית מספקת הצצה נדירה לעולם שאני מזדהה וקצת נרתעת ממנו בו-זמנית. דיונים אלה על נושאים כה משמעותיים הם בדיוק הסיבה שבגללה שטיסל לגמרי שווה את זה.