לא מזמן, באמצע סעודת שבת אחת, כשאני מסדרת את העוף על צלחת ההגשה, שמעתי את אחד האורחים שלנו מדבר על הסדרה הישראלית המצליחה, שטיסל. הפלתי את מזלג ההגשה על הדלפק וחזרתי לחדר האוכל.

"אסור לדבר על שטיסל עד שאני חוזרת לשולחן!" פקדתי, מופתעת מהלהט שלי עצמי. אחרי הכל, האורח לא ממש נשא נאום משמעותי או דבר תורה מרתק, אלא דיבר על תוכנית טלוויזיה המתארת דמויות בדיוניות. עם זאת, בדומה לאלפי מעריצים אחרים של שטיסל, בעלי ואני התמכרנו לסדרה כבר מהפרק הראשון. לא יכולנו להפסיק לצפות. לא רציתי שיהיה אפילו א-ביסעלע שיח על שטיסל בלי שאהיה נוכחת.

התוכנית מספרת על משפחת שטיסל מירושלים. מצד אחד, חייה של משפחה חרדית זו נראים מצומצמים מאוד ונתונים למגבלות בתחומים של דת, חברה ומקצוע - באופן שלא ניתן לרוב היהודים, שלא לדבר על הלא-יהודים - להעלות על הדעת. ועם זאת, הפטריארך, רב שולם האלמן, בתו גיטי ובנו הצעיר עקיבא, מתמודדים כולם עם נושאים אוניברסליים שהם מעבר לזמן: התמודדות עם אובדן האם והאישה והאהובה, שנוכחותה מורגשת בעוצמה גם לאחר מותה; התמודדות עם עולם ההיכרויות וניסיון למצוא את בן-הזוג ה"מיועד", התמודדות עם בגידה בנישואין וניסיון להתגבר על משבר זה, מרד גיל ההתבגרות ועד כמה ניתן למתוח את גבולות ההתנהגות ה"מקובלת".

נושא דרמטי מרכזי שמשחק תפקיד חשוב בשתי העונות, הוא הקונפליקט של עקיבא, רווק בשנות העשרים המאוחרות שלו, אמן מטבעו שמרגיש דחף לקבור את תשוקתו האמנותית ולהסתיר את יצירותיו כיוון שאביו, רב שולם, מאמין שזה מנוגד לערכי התורה. על רקע מתח זה, מערכת היחסים של שולם ועקיבא היא מתסכלת ונוגעת ללב לסירוגין. 

שטיסל, ששודרה לראשונה בארץ ב- 2013, הפכה לסנסציה בינלאומית כשנטפליקס רכשה את הזכויות להקרנת הסדרה בדצמבר 2018. ננסי פדרמן קפלן ומימי כהן מרופסקי, שתי חברות מדטרויט, כל כך נהנו מהסדרה עד שהקימו קבוצת פייסבוק בשם "שטיסל - בואו נדבר על זה" (Shtisel – Let's Talk About It). כיום יש בקבוצה למעלה מ- 6,700 חברים מכל גווני הדת והיא גדלה בקצב של כמה מאות חברים בשבוע. למרות השוני הרב בין חברי הקבוצה, השיח תמיד מכובד. כולם רוצים לזכות בהצצה לתוך עולם מסתורי זה, הסגור בדרך כלל לצופים מבחוץ.

אני מציצה שם כמה פעמים בשבוע כדי לראות פוסטים, שיחות, תובנות ותמונות מתוך שטיסל: אחת מחברות הקבוצה פרסמה תמונה של עצמה עם השחקן שמשחק את נחום הקר והמופנם. מישהי אחרת טענה שכשרוחמי המתבגרת קוראת בסתר את אנה קרנינה של טולסטוי, זוהי התייחסות לכך שדבריו של טולסטוי - שכל המשפחות המאושרות דומות זו לזו אולם כל המשפחות האומללות אומללות בדרכן שלהן - תקפים גם לגבי העולם החרדי. השמועה שאולי תהיה גם עונה שלישית בהמשך גרמה לכמה אתיאיסטים שבקבוצה לכרוע ברך ולהתפלל!

כהן מרופסקי, המגדירה את עצמה כדתית מודרנית, הסבירה את הקסם בסדרה במילים אלה: "כותבי הסדרה מספרים סיפורים על דמויות שהן במקרה חרדיות, אולם הסיפורים והדרמות יכולות להתרחש בכל סביבה דתית או אפילו חילונית, וככל הנראה היה להם אותה תוצאה. התרחשות הסדרה בישראל היא פלוס לעם היהודי באשר הוא! היא מרתקת כל כך הרבה אנשים ופותחת צוהר לתת-תרבות בתוך האוכלוסיה היהודית שחלק גדול מחברי הקבוצה מעולם לא היו נתקלים בו".

במובן זה, הסדרה הפכה באופן לא צפוי למקור מידע אודות היהדות. נראה שיהודים ולא יהודים כאחד אוהבים ללמוד על הדרגות השונות של שמירת מצוות בקהילה היהודית. חברי הקבוצה בפייסבוק שואלים שאלות כל הזמן: מה פירוש השם "נחום"? מדוע ההורים מעורבים כל כך בחיים הרומנטיים של ילדיהם? מדוע הם בודקים את הביצים לפני שהם מכינים חביתה?

הקהילה החרדית זוכה פעמים רבות לפרסומת שלילית - בצורה לא הוגנת, לדעתי. מעשיהם הקיצוניים של  בודדים מגיעים כהרף עין לחדשות והופכים לדיווחים מעוותים, מבלי לשקף חיים של אמונה שקטה שמאפיינת אוכלוסיה זו הרבה יותר. במובן זה, שטיסל עושה שירות נפלא של יחסי ציבור בכך שהיא מקלפת שכבות של סטריאוטיפים ומאפשרת לראות "יהודים חרדים" כבני אדם מורכבים, רב-מימדיים ומעוררים סימפטיה. אין בסדרה דמויות מושלמות ואין גם דמויות מרושעות לחלוטין. אפילו לדמות הכי לא נעימה, נחום, יש כמה רגעים בהם באה לידי ביטוי האנושיות שלו.  

שתי עונות הסדרה נוצרו על-ידי אבוט המאירי ברקאי עבור חברת התקשורת YES, והסדרה זכתה ב- 11 פרסים של האקדמיה הישראלית לטלוויזיה (כולל סדרת הדרמה הטובה ביותר, השחקן הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר והתסריט הטוב ביותר בעונה הראשונה) ושישה פרסים ב- 2015 (כולל השחקן הטוב ביותר והשחקנית הטובה ביותר בעונה השנייה). הריאליזם של הכתיבה אינו מקרי. לשני כותבי הסדרה יש שורשים חרדיים - יהונתן אינדורסקי גדל במשפחה חרדית ולמד בישיבת פוניבז' ואורי אלון למד בישיבה באפרת.

רוחי קובל, מורה יהודיה מקליבלנד, שהיא גם סופרת ומרצה במסעות הנשים המפורסמים "מומנטום", מקצה זמן מסוים מדי יום לדון בסדרה בקבוצת הפייסבוק כיוון ש"יש בסדרה כל כך הרבה תחכום, אני מרגישה צורך לנתח חלק גדול מהסימבוליות יחד עם חברי הקבוצה האחרים. כמו כן, כיוון שיש לי היכרות ממקור ראשון עם העולם החרדי, למרות שאני לא ממש חיה בקרבם, אני יכולה לסייע בהבהרת אי-הבנות ולענות על שאלות, בעיקר מכיוון שיש כל כך הרבה לא דתיים ולא-יהודים בקבוצה שמוקסמים ממה שהם רואים. וכשיש לי שאלה, אחרים בקבוצה יכולים לעזור לי".

קובל מצביעה גם על אלמנט נוסף של התוכנית: "אין כמעט מכוניות, אין סמארטפונים, אין שום דבר מהקצב המהיר שאנו רגילים אליו", היא מציינת. "כשצופים בסדרה, זה מרגיש כאילו הכל קורה בהילוך איטי. זה גורם לצופה בסדרה לרצות להאט, יש בזה משהו מאוד מושך. זה כל כך שונה מהוליווד וזה לא מסתמך על שום דבר שקשור להוליווד. העברית והיידיש מעוררות באנשים הרבה זכרונות. ההיבט הנוסטלגי חזק".

בתור מחנכת ומנהיגה יהודיה, יש לקובל סטודנטים רבים ששואלים אותה על הדת, בהתבסס על הצפייה בשטיסל. "יש להם מיליוני שאלות", היא אומרת. 'זה נכון? זה באמת יכול לקרות? למה הם מתפללים לפני שהם אוכלים? זה ממש התגשמות החלום של כל מורה יהודיה!".  

העובדה שסדרה דרמטית המתארת משפחה וקהילה חרדית הובילה לפרץ כזה של כבוד, עניין ואהדה - לדעתי, הוא לא פחות מנס. כפי שאמר אחד החברים החדשים בקבוצת הפייסבוק: "אני מגדיר את עצמי כיהודי חילוני ולמרות זאת, הרגשתי חלק מהסדרה, כיוון שלכולנו יש את אותה היסטוריה משותפת".