ביוני 1997 יצא לאור ספרה הראשון של האם החד הורית, ג'י קיי רולינג. ביולי 2007 יצא הספר השביעי והאחרון, במה שמזמן חדל להיות סדרה והפך תופעה תרבותית בקנה מידה שלא נודע עד כה. ההוצאה לאור של כל אחד מארבעת הספרים האחרונים בסדרה לוותה במסיבות ענק, חנויות שנפתחות באישון לילה, כותרות ראשיות, הדלפות, וסטטיסטיקות מדהימות – עד שהתרגלנו אליהם – אל מספרי השיא של ספרים שנמכרו עד עתה.

"זה מזכיר לי את תופעת הביטלס", השתפך על דפי אתר ה-CNN מפיק התרבות טדי לאופרד. כמו אותה להקה שהגיחה מאלמוניותה בליברפול אל ראשי המצעדים בעולם כולו, השלטון הדיקטטורי של ספרי הארי פוטר על רשימות רבי המכר, הוא תופעה שלא היתה כמוה, ויתכן מאד שגם לא תהיה.

אבל מעבר לקליפה החיצונית הזו של קסמים ברורים מאליהם, טמון הקסם העמוק יותר של הארי פוטר

כל ניסיון לרדת לשורשי ההצלחה לא יכול להתעלם מהשיווק האגרסיבי, וגם לא מכך שספרי הארי פוטר הם שיקוי מהול היטב, עם דיוק בזיקת-מרכיבים שהיה זוכה לאישורו של סוורוס סנייפ עצמו. זהו "רומן בילדונג" קלאסי, שמתאר את חינוכו של ילד והגעתו לבגרות. קטעי החיים בבית הספר מדברים אל זיכרונות הילדות של כולנו, גם אם אנחנו למדנו גיאוגרפיה וחשבון במקום שינוי צורה והגנה מפני כוחות האופל. ההומור והאקשן השופע מקלים על הקריאה עבור דור שגדל מול המסכים במקום מול דפי ספר.

כל אלו סיבות נכונות, אבל מעבר לקליפה החיצונית הזו של קסמים ברורים מאליהם, טמון הקסם העמוק יותר של הארי פוטר. הקסם שמדליק ניצוץ בעיניהם של רבים כל כך, בכל הגילאים, שעבורם ספרי הארי פוטר הם קמע וחבר, סמל סטאטוס ומדריך לגלקסיה.

מאבק, הקרבה ובחירה חופשית

עוד ב2004 התחילה הצלחתו של הארי פוטר לעורר ריאקציה מסוימת, בעיקר בקרב חוגים נוצריים בארצות הברית, שעשו מאמצים גדולים להחרים את הספר ולהוציאו מספריות בתי הספר. גם הוותיקן יצא נגד הפוטרמאניה, בטענה שהיא מעודדת כשפים ופולחנים פגאניים. אחד מכתבי ההגנה המנומקים יותר אז היה מאמרה של דיאנה דורנט ממכון איין ראנד בקליפורניה. " מהו הערך החינוכי ביצירה?" כתבה, "ילד זקוק ללימוד עובדות קונקרטיות, כמובן, אולם אין די בכך. על-מנת לארגן ולעשות שימוש בעובדות אלו, ילד זקוק בדחיפות למסגרת עבודה בסיסית של תפיסת עולם מופשטת - - והוא זקוק לה באופן שאינו מופשט אלא עקבי ומוצג באופן מובן." את זה, לדעתה, מספקים ספרי הארי פוטר.

מה שדורנט שכחה להזכיר אז הוא שילדים מזמן איבדו את הדומיננטיות שלהם בקהל היעד של הסדרה. במקומות מסוימים בעולם, התור שהשתרך בחנויות שנפתחו באישון לילה היה מורכב ממבוגרים. התלהבות ילדותית בלבד לא יכלה לשמן את גלגלי העלייה לשלטון של אימפריית הארי פוטר.

הקסם העמוק, המקיף של הארי פוטר, טמון בתפיסת העולם שהוא מציע

עם זאת, דורנט צודקת בקביעה שלה, שהקסם העמוק, המקיף של הארי פוטר, טמון בתפיסת העולם שהוא מציע. דורנט משווה בינו לבין ספרי ילדים פופולאריים אחרים כמו צמרמורת או "בוויס ובאטהאד" שעלולים, לדבריה, לעורר בילד את התהייה מדוע עליו לקום בבוקר ממיטתו בכלל. אבל סוג כזה של ספרות דיכאון אינו בלעדי כלל לילדים: העיתונאית והסופרת יפה גאנז כתבה פעם על ניסיון שלה לקרא ספרות מודרנית, לקראת קורס שרצתה ללמד, ואלה אפפו אותה בדיכאון עמוק. בספרות מודרנית אין מקום לאופטימיות.

אבל המסר של הארי פוטר הוא יותר מהיכולת להילחם, הסיכוי לגבור על הרוע, והטיפשות הכללית של חוסר אונים רופס. אם מתעלמים לרגע מהאלמנטים של הפנטזיה, זהו סיפור על מעטים שנאבקים בפשיזם אכזרי ומלא עוצמה, סיפור של הקרבה, סיפור של מאבק מתמשך בלי להיכנע לייאוש, ומעל הכל סיפור על בחירה חופשית. כבר בספר השני המנהל דמבלדור מסביר להארי שהבחירות שלנו הן אלו שהופכות אותנו למה שאנחנו. רולינג הלכה על חבל דק במסר הזה: ספרי פנטזיה, מטבעם, נוטים לנימה דיכוטומית. היקום שלהם מתחלק בין שחור ולבן, רע וטוב, צודק וטועה. בעולם של הארי פוטר יש יותר גווני אפור ממה שהז'אנר מאפשר בדרך כלל. במיוחד בספר האחרון, היא מצליחה להדגיש את האפשרות לחזור בך, לבחור בטוב גם אם מקודם בחרת ברע. דמבלדור, סנייפ, פרסי וויזלי, אפילו רון עצמו, הרע הנאמן של הארי שנטש אותו אך חזר להציל את חייו, הם כולם דוגמאות לתפיסה הזו. אם הנשמה שלך מושחתת על ידי רצח, רוצה רון לדעת בספר השביעי, מה יכול להחזיר אותה לתיקונה? והרמיוני עונה: "חרטה."

הרי לכם מושג התשובה.

הסוד של הארי פוטר הוא בבניית עולם בתוך עולם. שלא כמו הארץ התיכונה של טולקין, נרניה של ק.ס. לואיס, או פרידיין של לויד אלכסנדר, רולינג לא מיקמה את הסיפור שלה בארץ לא נודעת שדמיונה רקם. העולם הקסום קיים בתוככי העולם שלנו, והארי נוסע אליו מתחנת קינגס קרוס המפורסמת, גם אם הרציף בלתי-נראה לעין לא-קסומה. אנחנו יכולים לחשוב על מרבית הדמויות כעל בני אנוש רגילים, כמוני וכמוך, עם גאדג'טים מסוג קצת שונה. אפילו וולדמורט, הרוע האפל ביותר והמושלם ביותר, לא נראה תעתוע דמיון. כל מי שיודע קצת היסטוריה מזהה בקלות את קווי המחשבה הנאציים באישיותו ובמדיניות שהוא משליט בכוח הזרוע.

רולינג כתבה סיפור על טבע האדם בדיו מכושפת

רולינג כתבה סיפור על טבע האדם בדיו מכושפת, כי זו הדרך היחידה לספר כזה סיפור. חשבו רגע על הספר בלי קסמים, דרקונים ומכוניות מעופפות. חשבו על הוגוורטס כעל בית ספר רגיל. חשבו על רציחות לא בהבזק אור ירוק של 'אבדה קדברה' אלא בלחיצה על ההדק. ואז נסו להכניס לסיפור כזה, מופשט מפנטזיה, את ההקרבה והאהבה, הבחירה בטוב והתשובה. סיפור כזה לעולם לא היה מגיע לרשימת רבי המכר.

אחד הדברים המעניינים בתופעת הארי פוטר הוא הלהיטות של הקוראים לחפש בו משמעויות נסתרות נוספות, לדוש שוב ושוב בפרטים, ולהיצמד לעולם של הארי ככל יכולתם. אולי זה משום שאנחנו מזהים בעולם של הארי בדיוק את העולם שלנו, כפי שאסור לנו לדבר עליו בקול. בעידן הציני והחומרני שלנו שמתענג על שחיטת פרות קדושות, מותר לאדם להיות גיבור רק מול קוסם רשע, ולדבר על נשמות שלמות ופגועות אפשר רק בהקשר של קסם.

שבע עשרה שנים כתבה רולינג את הסדרה. כבר שנים שהארי פוטר הוא תופעה גלובאלית, אותה מומחים מתאמצים להסביר ומצליחים רק חלקית. כמה שנים יעברו עד שיותר לסופרים לרקום את הרעיונות של הארי פוטר בספר שכולו ריאליזם?