רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חברה ותרבות

סוף הסופרנוס: כולם אוהבים את טוני

א׳ בתמוז ה׳תשס״ז א׳ בתמוז ה׳תשס״ז 17/06/2007 | מאת נועם אשר

נראה כי טוני סופרנו כבש מקום בלב של כולנו. איך יתכן שהסופרנוס הביאה אל הסלון שלנו פושעים אכזריים, ואנחנו אירחנו אותם בשמחה?

עמוק בלב, אפילו יוצרי הסדרה סופרנוס יודעים שאנחנו לא אמורים לאהוב את טוני. "אחרי הכל," הודה התסריטאי, פול צ'יקלט "טוני הוא רוצח."

אלא שנורא קל לשכוח את זה. לכאורה, טוני הוא דמות שזוכה בקלות באהדה וחיבה. כן, הוא גנגסטר אכזר ואנחנו רואים את נחת זרועו על המסך בקלוז-אפ עוצר נשימה, אבל בסופו של דבר, הוא אדם, בעל משפחה, נאבק לאיזון בין חיי משפחה וקריירה (אז מה אם הקריירה שלו לא ממש שגרתית?) יש לו שני ילדים, יש לו אישה, יש לו אפילו תרפיסטית. ותראו איך הוא אוהב את הסוס שלו, הוא אפילו הורג את האדם שגרם למותו. חמוד.

מה עולה בגורלו של טוני? כבר כולם יודעים. הפרק האחרון בסדרה 'סופרנוס' זוכת הפרסים, הביא לשיאו את הדיון בקסמה של הסדרה, המתארת את חייה הבעייתיים והלא-מתפקדים של משפחת מאפיה בניו-ג'רזי. הסדרה תוארה, בין השאר, כהישג העשיר ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה. טוני ראש הכנופיה, הוא ללא ספק אחת הדמויות הטלוויזיונית האהודות ביותר אי פעם.

טוני הוא כל-כך...

מה המשיכה של טוני סופרנו ושות' עבור אנשים שומרי חוק בדרך כלל? הסופר האמריקני דוקטור אוגור אקינצ'י ניסה לנתח את התופעה. "רובנו בודדים, ואין לנו תמיכה של משפחה מורחבת... לאנשי המאפיה יש משפחות גדולות, רעשניות, כולם חיים תחת גג אחד. יש להם גם חברים. הם סוג החברים שמתחבקים ומתנשקים כשהם נפגשים. יש בהם כל כך הרבה חום... הם גם יודעים איך לטפל בדברים. אם מישהו דופק את המכונית שלהם ומסרב לקחת אחריות, הם לא צריכים לאיים בצדקנות בתביעה. יש להם דרכים משלהם ליישב את העניין... אנחנו אוהבים גם את קוד הכבוד שלהם."

באנשי המאפיה יש כל כך הרבה חום, הם סוג החברים שמתחבקים ומתנשקים כשהם נפגשים

אקינצ'י, יש להניח, זוכר בדיוק כמונו את מעשי האלימות נוטפי הדם שבהם טוני וחבר מרעיו שיחקו תפקיד ראשי. מהתיאור לעיל אפשר כמעט לחשוב שהוא סוקר את 'נשים קטנות' או סרט משפחה ידידותי אחר. אבל אקינצ'י אינו סנילי שמבלבל בין סדרות: לא, הוא אוהב גם את 'קוד הכבוד' שמציב אנשים מעל החוק או את העובדה שמאפיונרים לא צריכים לטרוח לפנות לבתי משפט. באמת, איזה חיסכון בביורוקרטיה אם אתה פשוט יכול לחסל את הבנאדם שהרס לך את האוטו! אולי הגיע הזמן שנתייעל כולנו ונאמץ את השיטה.

אבל מה הטעם להיות ציניים? טוני כבש מקום כמעט בלב כולנו. אולי השתעממנו בפרקי החלומות וצחקנו על אשליותיה של דוקטור ג'ניפר מלפי שמאמינה שתרפיה יכולה להוציא את טוני מעולם הפשע, אבל טוני סופרנו לא היה משעמם או מגוחך. הוא גדול מהחיים, ורובנו אהבנו אותו בלי רגשי אשמה.

"טוני הוא כל כך לבד, ואנחנו רוצים לדעת אם הוא יכול להגן על המשפחה שלו", מסביר מרק, צופה נלהב. "הטלוויזיה תאבד הרבה מזוהרה עכשיו כשהסופרנוס מסתיימת... כל האנשים האלו הם כל-כך פגיעים וקל לנו לאהוב אותם. אפילו שהם אנשים איומים... הם מיוחדים."

"אני כל כך אתגעגע למשפחת סופרנו", השתפכה לוסי, עוד צופה אדוקה בסדרה. "טוני הוא גנגסטר אמיתי ועשה דברים לא ראויים, אבל תמיד הזדהיתי איתו ועם משפחתו."

ומגדיל לעשות ג'ון שאומר בפשטות: "מבחינות מסוימות, טוני מזכיר לי את אבא שלי." אך לפני שהאב ייעלב אנושות, כדאי להמשיך ולצטט: "טוני הוא גבר אמיתי. הוא לוקח מה שהוא רוצה, ומצד שני, הוא יכול להתעצבן בגלל להקת אווזים שמבקרת בבריכת השחייה שלו."

רוב הנלהבים זוכרים להכניס את ההסתייגות המתבקשת. כן, הוא מאפיונר... עשה דברים נבזים... רצח... אבל קשה שלא להתרשם שמדובר במס שפתיים. אף אחד מאיתנו לא רוצה להרגיש שהוא חש רגש חיובי כלשהו כלפי עולם הפשע. אבל כולנו מאד רוצים לאהוב את טוני.

עצמת המדיה

אך עם כל הרגשות החמים כלפי טוני, כמובן שזו אהבה מזויפת מאד. אילו היינו מגלים אדם כמו טוני בקומה מתחתינו, היינו עוברים דירה במהירות הבזק. כאן בישראל, ראינו מספיק ממאבקי משפחות הפשע כדי לדעת ששכן כזה יכול לגרום לכך שכדור תועה יבקר בסלון שלנו, באמת בטעות. וכולנו מוותרים על החוויה.

אנשים מהם היינו בורחים בחיי היומיום הופכים לנסבלים ואפילו ליפים

זו הסיבה שטלוויזיה היא מדיה עוצמתית כל כך. היא מביאה אל הסלון שלנו אנשים שמהם היינו נמלטים בצווחות בחיי היום, כאשר סצנות שלא היינו סובלים בחיים האמיתיים, נעשות יצירות אמנות. פתאום זה נסבל, ואפילו יפה. ככה אפשר לאהוב את טוני, עם החולשות והנוירוזות שלו, ולהחליט שהבן שלו מפגין סימני טיפש-עשרה דומים להפליא לזה של הבן שלנו.

הסופרנוס הוא לא הניסיון הראשון להעניק מימד אנושי גדול מהחיים לגנגסטר. הוליווד ניסתה את זה כבר בשנות השבעים עם הסרט 'הסנדק'. הסופרנוס העיזו יותר. אנחנו נראה את החטאים, את האלימות, את הטירוף – ועדיין לא נמצמץ. כי יש לו אישה, ילדים, סוס, חברים שמנשקים על הלחי, ובל נשכח, קוד כבוד מיוחד במינו.

לא ממש מפתיע שההצלחה הגדולה של הסופרנוס באה דווקא עכשיו. מעולם, באף עידן של האנושות, לא התמסרנו כל כך לרעיון של הדמיון בין בני אדם. הרב-תרבותיות, המבורכת בפני עצמה, הולידה את הרעיון שאין באמת הבדלים בין בני אדם. והרעיון הלך והתרחב: גזע הוא לא הבדל ומין הוא לא הבדל, צבע הוא לא הבדל ודת היא לא הבדל. הפוליטיקלי קורקט לימד אותנו לומר שכולנו אותו הדבר, גם אם לא כולנו מאותו הכפר.

אבל בינתיים, לא כולנו רוצחים.

האם יש מסר מאחורי הסדרה? זו השאלה הנצחית של 'למה התכוון המשורר', או התסריטאי. אבל בפועל האפקט היה אחד: כמעט כולנו, אנשים שלא היו מרימים יד על יריב, נהנינו לראות גנגסטר אמיתי, גם אם מתוסבך נפשית, בפעולה. בגלל המשפחה או בגלל החברים, בגלל המאצ'ו או בגלל הסוס המסור, כולנו פיתחנו הזדהות נפשית עמוקה עם גנגסטר.

אפשר לנסות לטעון שזה לא באמת משנה. טלוויזיה היא רק טלוויזיה. טוני לא קיים באמת. אבל הסופרנוס לא זכו בכל כך הרבה פרסים והכרה סתם: מידת ההצלחה של כל אמנות היא ברמת האמוציות שהיא מעוררת, והחיבה לטוני, והסופרנוס בכלל, היא חמה ושופעת מאד. נכון, לא היינו רוצים בהם כשכנים, אבל עמוק בלב האם אנחנו לא חושבים שבאמת... יש בהם משהו? משהו שאנחנו אוהבים, מתפעלים ממנו, אולי אפילו מקנאים בו? ומדובר, הבה נזכור, בפושעים.

לא תמיד 'כמוני כמוך' הוא מוטו נכון. לא תמיד אנושיות משותפת היא התשובה לכל. טוני הוא לא 'אחרי הכל' רוצח, הוא קודם כל אדם שבחר לחיות בנתיב של אלימות ופשע. שאר הפרטים בסיפור שוליים: הסיפור האמיתי של הסופרנוס הוא שכולנו ישבנו בכורסאות הטלוויזיה והרענו לרוצח.

 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן