בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, עם פלישתו של אדולף היטלר לפולין. שבוע לאחר מכן, פתח צ'רלי צ'פלין בהסרטת אחת הסאטירות הפוליטיות הנועזות שבכל הזמנים: הדיקטטור הגדול. הייחודיות שלו הייתה בכך שהוא הציג באופן סאטירי את היטלר והנאציזם, בזמן שבאופן רשמי, אמריקה הייתה עדיין במצב שלום עם גרמניה. לאחר שהגיעו דיווחים כיצד 'מטפלים' ביהודי גרמניה-של-היטלר, החליט צ'פלין שהוא מוכרח להוציא את הסרט לאור. "הייתי נחוש להתקדם, כי מוכרחים לצחוק על היטלר", אמר צ'פלין.

יש שטוענים שבכך שהפך את המצב בגרמניה לסאטירה, הצליח צ'פלין להראות לקהל האמריקאי כמה מעוותים היטלר והמפלגה הנאצית שלו, לעורר את ארצות הברית להצטרף למאמצי המלחמה ולנפץ את האידיאולוגיה המרושעת שלו. כפי שמספרים, הנשיא פרנקלין רוזוולט שלח שליח מיוחד לעודד את יוצר הסרט להמשיך ולהתקדם.

נדלג 67 שנים קדימה לשנת 2006, ונמצא עולם העומד על סף יורה רותחת נוספת של אנטישמיות, גזענות ושנאה. האם אין זה הזמן המתאים לסאטירה נועזת נוספת, שתחשוף את קנאותם העיוורת של אלה הזורעים שנאה בעולם?

יש מי שטוען שהסרט שעלה לאחרונה על המסכים, "בוראט: לימודים תרבותיים של אמריקה למען תועלת למדינה המופלאה קזחסטאן" (התחביר במקור), משיג את המטרה הזאת. הסרט הוא פרי מחשבתו של הקומיקאי היהודי סשה ברון כהן, ובוראט, הדמות שבדה, הוא כַּתָּב שוביניסט, שטוף זימה ושונא יהודים מכפר בקזחסטן, שיוצא לארצות הברית עם המפיק השמן והשעיר שנגרר אחריו, כביכול כדי לערוך סרט תיעודי על אורח החיים האמריקני, עבור קהל הבית שלו. הוא עוזב את כפרו בעגלה רתומה לסוסים, קצת לפני חג מקומי קזחי – "מרוץ הבריחה מהיהודי", הדומה במידת מה ל"מרוץ הבריחה מהשור" שנערך מדי שנה בספרד.

עם הגעתו לעיר ניו יורק, בוראט מרגיש מייד בבית. הוא רוחץ את פניו במים מהאסלה שבחדר המלון, ומנסה לחבק זרים ברכבת התחתית (הם מצידם מגיבים באיומים פיסיים). הוא נושא עמו תרנגולת חיה במזוודה שאותה הוא פותח בזמנים הכי לא מתאימים, ומתנהג בציבור בצורה גסה וחסרת בושה.

הוא ממשיך ומעמיק לדרום ארצות הברית, שם הוא עושה דרכו לרודיאו, פונה אל הקהל ואומר, "אנחנו תומכים במלחמת הטרור שלכם!" (להבדיל מהמלחמה שלכם בטרור). כאשר שוהים בוראט וחברו באכסניה בחצי פנסיון, שמנוהלת על ידי זוג יהודים קשישים וחביבים, הם זורקים כסף לעברם של שני תיקנים: למרבה חרדתם, סברו השניים שהתיקנים הם בני הזוג המארחים שעברו מטמורפוזה, והם – בוראט וחברו – נמלטים על חייהם. בחנות לכלי נשק שואל בוראט את בעל הבית, שאינו חושד בכלום, איזה אקדח הכי מתאים כדי להרוג יהודי. "אקדח תשע מילימטר." הייתה התשובה, מזעזעת בפשטות הכנה שבה נאמרה.

בהרפתקה קודמת של בוראט הוא מבקר בחווה בטקסס, שם מגלה לו החוואי שהוא למעשה אנטישמי, ושלדעתו הפיתרון הסופי של היטלר היה חיוני לשלומה של גרמניה. מעבר לכך הוא רומז (בעידודו הפעיל של בוראט), שמצדו אין לו בעיה לנהל חווה שבה יוכלו האנשים לצוד, כפי שמנסח זאת בוראט, "איילה... ואז יהודי".

סאטירה טובה מעוררת אנשים לבחון מחדש את השקפת עולמם, ואפילו לשנות את דעותיהם ומעשיהם.

סאטירה היא כלי קומי רב עוצמה, שמבזה את הפנאטים על ידי הצגה נלעגת של התנהגותם. הליגה נגד השמצה, למרות שגילתה חוסר שביעות רצון מ"הדיבורים האנטישמיים המתנשאים והסטריאוטיפיים של הדמות", מביעה תקווה שאנשים יבינו את הטכניקה הקומית של ברון כהן, שהיא "להשתמש בהומור כדי לחשוף את הצד האבסורדי והלא הגיוני של האנטישמיות ופוביות אחרות, שנולדו מתוך בורות ופחד". יש להודות, שבמידה מסוימת בוראט אכן משיג מטרה זאת.

אבל סאטירה טובה באמת, מהסוג של צ'רלי צ'פלין, היא יותר מזה. היא מעוררת אנשים לבחון מחדש את השקפת עולמם, ואפילו להחליט לשנות את דעותיהם ומעשיהם. את זה בוראט לא משיג בשום פנים ואופן.

בוראט משתמש בהומור זול, שיורד לרמות נמוכות מדי. הוא נכנע לפיתוי הנפוץ כל כך, שנראה שכל הקומיקאים המודרניים נופלים שדודים לרגליו – ההנחה שרוב הצופים מעוניינים בהומור זול. בוראט החמיץ הזדמנות פז, כשהמיר את הסאטירה הקומית המתוחכמת והמחושבת היטב, בתעלולים גסים. במקום שהצופים ייצאו מהסרט ויחשבו 'כמה מגוחכים ומסוכנים הדעות הגזעניות ואלה שמחזיקים בהן', ייצאו הצופים ככל הנראה במחשבה 'למה הסצנה הארוכה ביותר בסרט היא זו שבה בוראט מתקוטט עם המפיק שלו בוועידת סוכני ביטוח?'

נשיא איראן קורא למחוק את מדינת ישראל. תקיפות נגד יהודים מתרחשות בקצב מפחיד. תומכיה של ישראל בעולם וכמה אקטיביסטים מנסים להעלות את הסוגיה הזאת לכותרות הראשיות, אבל יש להם רק כלים מועטים שיוכלו לסייע במאמציהם. זה הזמן למצוא דרכים יצירתיות כדי להפיץ את המסר הזה, וסאטירה היא אחת הדרכים היעילות ביותר. לרוע המזל, ב-2006 כל מה שקיבלנו היה בוראט, כשמה שאנחנו צריכים באמת זה צ'רלי צ'פלין.