המבקרים קוראים לו יצירת מופת, וזו בדיוק הסיבה שבגללה סרטו של שפילברג - 'מינכן', יצירה שהיא ללא ספק גאונות קולנועית, הוא לא פחות מטרגדיה תרבותית ופוליטית.

כל כך אירוני, שקשה להאמין: הסרט יותיר מיליוני צופים עם רושם הפוך לגמרי מהמשמעות האמיתית של מינכן במאה העשרים, ומהעובדות שהוליכו לאסון ששפילברג תיעד באופן מרגש כל-כך ב"רשימת שינדלר".

ההיסטוריה קישרה מאז ומתמיד את הבירה הבווארית לכישלון הסכמי הפיוס המדיני. במינכן ייסד היטלר את המפלגה הנאצית, ושם נחתם בספטמבר 1938 הסכם מינכן המפורסם. אנגליה וצרפת, שחששו להילחם ברשע, נכנעו בחולשתן לדרישות גרמניה, ואילצו את עצמן להאמין באשליה שההחלטות הפייסניות אליהן הגיעו - אם נשתמש במילותיו הבלתי נשכחות של ראש הממשלה הבריטי נוויל צ'מברליין - 'הבטיחו שלום לזמנם'. הפיוס, כפי שהעולם הבין יותר מדי מהר, היה אמונת שווא - כמו שתיאר אותה הייווד בראון - אשליה ש"אם ממשיכים להשליך סטייקים לנמר, הנמר יהפוך לצמחוני".

היטלר זיהה נכון את חוסר התגובה לטקטיקות הטרור שלו, כחולשה לאומית, וקצת יותר משנה לאחר מכן החל לתקוף ולמעשה פתח במלחמת העולם השנייה. ההיסטוריונים מייחסים את תחילת השואה להלך הרוח הפסיבי של מינכן.

כמה מדהים אם כן למצוא את אותה מינכן עומדת במרכז סרטו של שפילברג, שמתאר את הכאב שנבע מתגובתה התקיפה של ישראל, לרצח האכזרי של 11 מהספורטאים האולימפיים שלה ע"י טרוריסטים.

שפילברג מסביר מדוע הוא חש בצורך לאזן את הגישה לספיחיו של הטבח במינכן: "משום שהאויב הגדול ביותר אינו הפלשתינים או הישראלים. האויב הגדול ביותר באזור הוא חוסר הנכונות להתפשר". איזו חוצפה! האם שפילברג מתכוון לחוסר הפשרנות של ישראל שמציעה שוב ושוב אדמות, שלום והצעות פשרה לשכנותיה הערביות, לאחר כל מלחמה שבאה כדי להשמיד אותה לחלוטין? או לחוסר הפשרנות של עם שהחליט שהמדיניות הלאומית שלו לא תהיה פחדנותו של צ'מברליין, אלא הנחישות של בנות הברית שנלחמו ברשע והובילו לניצחון שהציל את האנושות מברבריות עולמית?

גולדה מאיר הבינה שהטלת אחריות על רוצחי המונים, אינה פשרה עם ערכי התרבות, אלא הדרך היחידה להבטיח שהתרבות תשרוד.

ועוד אירוניה: שפילברג שמרגיש כאלה ייסורי מצפון מ"רשימת גולדה" של פלשתינים רוצחים שנגזר דינם למות, הוא אותו אדם שהזהיר את העולם מפני התוצאות האיומות של הפסיביות בעמידה מול הרוע, ב"רשימת שינדלר".

יתכן שסילוף האמת הגדול ביותר ב"מינכן" של שפילברג, טמון בשורה שלטענתו מהווה את המפתח לסרט כולו. בסצנה שמעולם לא התרחשה בפועל, גולדה מאיר מצדיקה את משימתם של הסוכנים, שהיא שולחת כדי לעשות צדק, במילים: "כל תרבות נאלצת לדון ולהתפשר עם הערכים שלה". גולדה מעולם לא אמרה זאת, משום שהיא הבינה שכאשר מטילים אחריות על רוצחי המונים, אין בכך שום התפשרות עם ערכים תרבותיים, אלא זו הדרך היחידה להבטיח שהתרבות תשרוד. רק עולם שמוותר על 'רשימת גולדה' מוצא את עצמו נזקק ל'רשימת שינדלר'.

פרסום ולא ענישה

מה ששפילברג לא טרח לספר לנו ב'גילוי הדעת על האיזון המוסרי' שלו - המוטיב הברור והחוזר ונשנה של הסרט, כפי שסיכם בתמציתיות וורן בל, הוא "כשאנשים טובים הורגים את הרעים, הם רעים בדיוק כמו הרעים" - זה כיצד הגיב העולם לטבח במינכן. אוורי ברדייג', ראש הקהילייה האולימפית, אותו מנהיג "אמיץ" שבשנת 1936 התעקש לשלוח נציגות אמריקאית ל"משחקי היטלר" בברלין, הגיב על השחיטה האולימפית בהטעמה שהשיקול החשוב ביותר כעת הוא "חייבים להציל את המשחקים".

המשחקים האולימפיים, כמו מיקרוקוסמוס של העולם, שלחו מסר ברור: טרוריסטים זוכים בפרסום ולא בעונש. אולי צריך להתאבל בשקט על הקרבנות היהודיים, אבל מותם לא מחייב לנקוט אמצעים שיבטיחו שהדבר לא יקרה שוב.

גולדה מאיר שלחה יחידה ישראלית כדי לעשות את מה שהעולם סירב לעשות בפעם השנייה באותו דור.

גולדה מאיר שלחה יחידה ישראלית כדי לעשות את מה שהעולם סירב לעשות בפעם השנייה באותו דור. ושלא כמו בשקר של הסרט "מינכן", גיבורי הפעולה לא סבלו מאותם רגשות אשם, שהליברלים של הוליווד מאמינים שחייבים ללוות כל פעולה שנותנת לפושעים להבין שהם הרעים במשחק. כשגרמניה שחררה חלק מהטרוריסטים כמה חודשים לאחר מכן, גולדה אמרה שהיא פשוטו כמשמעו מרגישה בחילה של ממש מהכניעה הגרמנית, ומההבנה שאין אפילו טרוריסט אחד שמוחזק במאסר בשום מקום בעולם.

ישראל הבינה ש"חטא ועונש" אינם תקפים רק בתנ"ך; זוהי האלטרנטיבה היחידה למינכן של צ'מברליין, שבלי רחם הובילה לרצח ההמונים שבוצע ע"י הרייך הגדול בתקופת השואה.

נפילתו של גיבור

יצאתי מהצפייה ב"מינכן" עם תחושת עצב עמוקה, משום שסטיבן שפילברג היה תמיד אחד מהגיבורים שלי. שפילברג גרם לנו לעתים קרובות כל כך לחוש גאים בהזדהותו עם עמו. לפני כמה שנים פגשתי אותו ושיתפתי אותו ברעיון, שהוא הודה שמעולם לא הבין קודם לכן: בזמן הצילומים ל"רשימת שינדלר" בפולין, שפילברג צילם את קטע העריכה האחרון ב"פארק היורה". לפי כל הגיון, היהודים היו אמורים להיעלם במשך מאות שנות הרדיפות, שהגיעו לשיאן בשואה, בדיוק כפי שהדינוזאורים עשו לפני עידן ועידנים. אבל השארית שרדה - שרדה וצעדה אל קברו של אוסקר שינדלר להכיר לו תודה, ואותה הישרדות מופלאה היא הנס המיוחד של העם היהודי.

הישרדות יהודית היא ערך עליון במשימה ההיסטורית שלנו. אבל עבור שפילברג, בגלגול המינכני שלו כפי שנכתב בתסריטו של טוני קושנר, להיות "פולוטיקלי קורקט" הוא האלוהים החדש שאליו צריך לסגוד, אפילו במחיר התאבדות לאומית. קושנר כבר הבהיר מה הוא חושב על ישראל: "הייתי רוצה שישראל המודרנית לא הייתה נוצרת". קושנר הוא הפרדיגמה של אדם המאמין בלהט שאלימות לעולם אינה מוצדקת; רק דיאלוג עם אויבינו יצליח להביא אי פעם לשלום.

כן, שפילברג מצהיר שמינכן הוא "סיפור דמיוני על רקע היסטורי", הוא מודה שהרשה לעצמו לשנות כמה מהעובדות כדי להפוך את הסרט לבלתי נשכח. אבל, על מה שאנחנו לא יכולים לסלוח, זה "המסר המוסרי" שהוא מותיר בצופה, מסר שמעוות את המציאות ומשפיע על הדרך בה ישפטו מיליונים את הסכסוך הנוכחי במזרח התיכון. לשני הצדדים, אומר לנו הסרט, יש תביעה זהה אל הרגישות המוסרית שלנו. ובכל זאת, יש רק צד אחד שלא מחפש אחר אדמת מולדת, כפי שמציג הסרט, אלא את השמדתו המוחלטת של האחר. כמו שהצהיר מנהיג דתי פלשתיני מוביל: "נשלוט באמריקה... [וב]בריטניה ובעולם כולו - רק לא ביהודים. היהודים לא ייהנו מחיי שלווה תחת שלטוננו... הקשיבו לנביא מוחמד, שמספר לכם על הסוף שמחכה ליהודים. האבנים והעצים יבקשו מהמוסלמים לחסל כל יהודי."

עבור הפלשתינים רצח של עוברי אורח חפים מפשע הוא מדיניות; עבור ישראל זו רק תוצאה לא רצויה ומצערת מאוד.

שני הצדדים, אומר לנו הסרט, אחראיים על מותם של חפים מפשע, משני העברים. אבל, מה שהוא לא מסביר זה שאצל הפלשתינים זוהי מדיניות; ועבור ישראל, זאת רק תוצאה לא רצויה ומצערת מאוד.

חבל שהסרט לא כולל את הדיאלוג שהוא אולי הרלוונטי ביותר בספרו של ג'ונס - "נקמה" - ששימש בתור הבסיס לתסריט של 'מינכן'. בצאתם למשימה הסוכנים מקבלים הוראות ברורות: אם תשיגו את כל השמות ברשימה, זו תהיה הצלחה מדהימה. תשיגו חמישה או ששה, נרגיש שהצלחנו להעביר את המסר שדם יהודי אינו הפקר, ושלא נשב בחיבוק ידיים כמו שהעולם עשה בשואה. אפילו אם תשיגו רק אחד או שניים, זה לא יהיה לשווא. אבל אם תעמוד בפניכם ברירה בין להרוג את כל השמות מהרשימה כולה יחד עם אנשים חפים מפשע, או לבטל את המשימה, ההוראות שלכם הן לא לעשות כלום.

פיסת מידע זאת היא כנראה ההבדל העקרוני ביותר בין הטרוריסטים של מינכן לבין יחידת התגמול הישראלית, ולמרות זאת היא לא נכללה בסרט.

מינכן מסתיים בעלבון נוסף: מנהיגה הנבוך של המשימה, שלא היה מסוגל לציית לאידיאולוגיה של מדינה שמעיזה להצהיר שהיא לא מוכנה לסגוד עוד לתהילת היהודי הקרבן, נוטש את ארצו ומתיישב בברוקלין. וכך מסתיימת תקוותו של העם היהודי.

זה מעולם לא קרה. וזה הופך כל מסר ששפילברג ניסה להביא אל המסך לבלתי מוצדק. אני מתחנן בפני שפילברג, אחד מיוצרי הסרטים המוכשרים ביותר בדורנו, לקבל את עצתו של אי-טי ולהתקשר הביתה - אל העם שמנציח את האומץ של שינדלר וניצוליו, במקום לגנות את המוציאים לפועל ההרואיים שהרגו את הטרוריסטים במינכן.