הוא היה משורר ללא שירים.

הוא לא היה צריך לכתוב אותם כדי לדעת שהוא משורר, הוא הרגיש את זה.

בכל פעם שהלך לבדו בלילות מלאי כוכבים, שטייל בנוף הפראי של מדבר יהודה, שנשם את הריח המלוח של הים, הרגיש איך ממלאת אותו הרוח הזו, של האינסופ, של האהבה והחלום, ממלאת עד כאב, עד אבדן עצמי ושכרון חושים, עד כי חשב להתפקע. המוני שברירי מחשבה ערטילאיים החלו כותבים בו שירים שהוא אף פעם לא ידע לומר במילים, רק להרגיש אותם מקיפים אותו, חובקים אותו, חונקים אותו-

ונשארים שם, בפנים. קוברים עצמם בתוכו.

כשהיה בן שתיים עשרה קרא מאמר של סופר שתיאר זאת כמעין ריקוד של מילים, סחרחורת של אותיות, אבל אצלו זה לא היה כך. ריקוד של מילים מעיד כי ישנם המילים, אצלו הם לא היו מעולם. לרגשות שלו לא היו שמות, לתובנות שלו לא היו כותרות, הוא מעולם לא ידע להגדיר את המחשבות שלו, רק להרגיש אותם חזק-חזק, וזהו.

"אני חושב שהבעיה שלך היא שאתה חווה חוויות בעוצמה", אמר לו פעם פסיכולוג, "הכל אצלך מאד חד, מאד תוסס, הרגשות אצלך סוערים ומבולבלים מדי. יש אנשים שהם רק שחור או לבן, אצלך קיימים כל הגוונים, אבל בצבעים העזים שלהם בלבד, זו הצורה בה אתה בוחר לקלוט את העולם".

בוחר לקלוט? הוא לא בוחר לקלוט אותו כך, כך הוא באמת.

"אתה חווה אירועים שמחפשים דרך לפרוץ החוצה, ולא מצליחים..." הסביר לו בפעם אחרת, "אתה גם טיפוס מאד רגיש, אתה יודע?...", אם הוא יודע? ברור שהוא יודע. "משהו חסום אצלך", "אתה צריך להיפתח יותר, להשתחרר... אני חושב שאתה פוחד לבטא את עצמך כי אתה פוחד ממה שתגלה, אני טועה?", שאל תוך כדי שהוא מחייך אליו חיוך מסתורי יודע כל.

אז, הוא לא יכול היה לסרב לו, הקול שלו היה כל כך בוטח והמבט חודר... הוא הנהן בלא לומר דבר, אבל כשיצא ממנו הייתה לו את היכולת לחשוב בשקט ולגלות שהוא לא פוחד מעצמו, להפך- הוא השתוקק עד אימה לגלות את מה שיש שם בפנים, היתה זו משאלתו הגדולה ביותר. אחרי ארבעה מפגשים ועוד כמה שיחות טלפון הפסיק להגיע אליו, נמאסו עליו כל האנשים שמנסים לנתח את כל הבעיות שלו אבל אף פעם לא להעניק להם פתרון אמיתי.

כשקרא אותם, ידע שהוא כמוהם, שגם הוא משורר. אז הוא לא כותב שירים. נו... ואז?

הוא הביט על המדף שלו, היו מסודרים שם בטורים עשרות ספרי שירה: אלתרמן, זלדה, רחל, עילאי, פגיס, אפילו קובץ של שירת ימי הביניים. ספרים עם כריכות קרועות קצת, מחוזקות בעזרת דבק סלוטייפ ישן שהחל להתקלף בקצוות, צהבהב משהו. הוא הכיר את כולם בעל פה. כל כך הרבה קרא בהם עד שהרגיש שהם חלק ממנו, עד שחש כאילו כתב אותם בעצמו. הם ידעו לומר כל מה שהוא לא ידע, לספר לו על החלומות הכמוסים ביותר שלו, לקחת את כל הרגשות המעורפלים שלו, ולהגיש לו אותם על מגש של כסף.

כשקרא אותם, ידע שהוא כמוהם, שגם הוא משורר.

אז הוא לא כותב שירים. נו... ואז?

יש הרבה אנשים שכותבים שירה והם לא משוררים, הם סתם כותבים מילים. מילים כל אחד יכול לכתוב. הוא משורר אף בלא שיצטרך לכתוב, אצלו זה בנשמה, מה יכול להיות יותר טוב מזה?

זה לא שהוא לא ניסה, אלוקים עדיו שניסה עד כלות. כל הזמן היה מנסה.

היה זה באחד הלילות, כשחזר מסליחות בכותל. הכותל בלילות אלול תמיד עושה לו את זה, למעשה, הכותל עושה לו את זה גם בצהריי כסליו, אבל בלילות אלול נוסף נופך אחר, נקי וטהור יותר, רוחות חרישיות של קיץ שנוגע בסתיו מנשבות באוויר והתפילות, התפילות היו השיא... במהלכן חש איך זה עוטף אותו בצורה חרישית.

הוא היה שם עם עוד עשרות מניינים של אנשים שבאו להקביל פני בוראם, הכאב הפרטי של כל אחד מהם התגבש לפתע לכאב קולקטיבי. הוא בכה איתם את המילים, הגה איתם את ההברות וכשצעק איתם שלוש עשרה מידות עד שנקרעו שערי השמיים, הרגיש את החיבור המדהים הזה אל הנצח, אל עמו, אל עצמו ואל אלוקיו, ההרגשה מילאה את כולו עד שלא יכל להכיל אותה, השתוללה בו ללא מעצורים, הוא חש איך משהו חדש נובט בו ומבעיר בלבו תחושת ערגה והשתוקקות לא מוסברת...

כשחזר לחדר לקח דף ועט.

הכותל, הוא כתב. זו תהיה השורה הראשונה של השיר.

הכותל, כתב שנית. לך תסביר לאנשים מה אומרת לך המילה כותל, מה הרגשת שם... כתבו עליו כל כך מלא שירים, מה אתה הולך לחדש?

הכותל. הגה את המילה דרמטית בפיו. רגע, המילה כותל לבד לא מספיקה? הנה, כשהוא אומר "כותל" הוא רועד, ולבו דופק... האם גם אנשים אחרים ירעדו כאשר הם יקראו את המילה הזו, האם לבם ידפוק כמו שלו?

"הכותל,
אבנייך...", אבניך מה?
חומות? גדולות? עבות? מחוספסות? עתיקות?
מה כבר יש לספר עליהם?
"הכותל,
אבנייך נושמות".
זה טוב.
הוא היה מרוצה מעצמו.

ועכשיו מה?
עכשיו תספר על הערגה הזאת...
על החיבור לנצח.
"לידך הרגשתי נצח", הוסיף.
בחייך, ככה לא כותבים שיר.
איפה התחכום?
המטפורות?
אתה לא יכול סתם להגיד את זה...
משוררים לא מאכילים את הקוראים שלהם בכפית.
הוא מחק את השורה.
"לידך בנצח חשתי", תיקן.
לאאא. זה לא זה, פשוט לא.
בנאלי, אתה, בנאלי. זה מה שאתה.

"יונים הומות המו בי".
תגיד ת'אמת, שמעת יונה?
לא? אז למה לשקר?
למה כתבת יונה, כי זה מה שנהוג לכתוב בשירי כותל?
די, תעשה לעצמך טובה, תפסיק.

"מרגיש קרוב אל השמיים"
לא, "רקיע".

לא, "מרום".
"רקיע"- מקראי, "מרום"- תלמודי, "שמיים"- עברי.
הוא הרגיש קרוב אל כולם.

מה נראה לך יותר מתאים?
"מרגיש קרוב אל הרחוק",
החליט בסוף.
"אל העמוק", הוסיף.

הוא קרא את מה שכתב. "זה מה שהרגשת?"
לא, הוא היה כנה. זה היה הרבה יותר מזה.
הרבה יותר עוצמתי.
מה בסך הכל יש כאן?
תיאור נדוש שכותבות ילדות בחטיבת ביניים.
הוא הסתכל בתחושת עליבות אל שירו.
ועכשיו מה?
זהו.
נגמר.

אלוקים, איך הופכים אינסופ למילה?

הוא קימט את הדף בבוז, השליך אל הפח, קרא קריאת שמע, ועלה לישון.

בבוקר, כשקם, קם איתו זיכרון מעורפל של חוויה שעבר אתמול, לאחר מספר שניות נזכר. לפני שיצא מהחדר לשחרית, שלח ידו אל הפח, שלף ממנו דף נטוש, יישר בעדינות את הקמטים והכניס אותו למגירה צדדית, שרשמית, לא היתה קיימת, המלאה בעשרות ניירות מקומטים אחרים.

הוא היה משורר ללא שירים.