אז אתמול פרצה סערה חדשה: ב"בצלאל" נתלתה כרזה של נתניהו עם חבל תלייה. שמעתי ברדיו דיון סביב השאלה האם זו הסתה, אבל בעיניי זו קודם כל החמצה. החמצה של האומן ה"חתרני" וה"מרדן" שאחראי לכרזה. החמצה של השאלה מהי בכלל אומנות, ואומנות יהודית-ישראלית בפרט. כשהוקם בית הספר ל"אומנות עברית ולמלאכת מחשבת", לפני יותר ממאה שנה, הוחלט לקרוא לו "בצלאל" על שם המתכנן והמעצב של המשכן. הרב קוק כתב אז לד"ר בוריס שץ, מייסד המקום, אגרת מרתקת, שבה איחל לו שהמקום "יפתח את רגש היופי והטוהר, ירומם נפשות רבות ומדוכאות, לתת להן הסתכלות בהירה ומאירה על הדרת החיים". זו הגדרה לא שגרתית של תפקיד האומנות: לא רק לבקר ולדכא, אלא לרומם.

מי שקורא את פרשת השבוע ("וישלח") על דרכו של יעקב אבינו מול דרכו של עשיו, רואה כבר שם את הרוח האחרת של יעקב, את האלטרנטיבה לתרבות השלטת. 

בשנת 1929, שלטונות המנדט ביקשו מבוריס שץ לחוות את דעתו על חשיבות הכותל המערבי בפני ועדת חקירה. זה מה שמייסד בצלאל אמר להם: הוא המשיל את בית המקדש לאביו ואת הכותל לבגדיו. כשאביו היה בחיים, בוריס לא ייחס חשיבות לבגדיו. אחרי שנפטר, הוא החל לשמור במסירות כל חפץ שהיה שייך לאביו מתוך געגועים אליו, ויותר מכל, את בגדיו. זה היה המשל. הנמשל הוא היחס של העם היהודי לכותל, כשריד של בית המקדש. בהיעדר מקדש, הסביר מייסד בצלאל לבריטים, היהודים מלאי הגעגועים קשורים בכל נימי נפשם לכותל. 


מייסד בצלאל לא זכה לראות את הבריטים מסתלקים מכאן, וגם לא את שחרור הכותל. מצד שני, הוא גם לא ראה את ה"אומנות" שנתלתה אתמול במוסד שהקים.

מתוך https://www.facebook.com/SivanRahavNews/