אני לא זוכרת מתי היתה הפעם הראשונה ששמתי לב לזה, אבל אחת הפעמים שנחרטו במוחי היה בסיפור ההוא עם המעלית.

עמדנו ליד המעלית בבנין רב קומות, אני ואשה מכובדת למראה, וראיתי אותה ממהרת ללחוץ על שני הכפתורים, של הלעלות ושל הלרדת (סליחה על העברית המשובשת אבל ככה זה ברור יותר). שני הלחצנים נדלקו והיא נראתה מרוצה בהחלט.

לא הבנתי למה היא צריכה ללחוץ על שניהם ועוד בארשת של חמת זעם, אבל הכרת פניה והעובדה שהיא קשישה ממני, גרמו לי לגייס את כל הסבלנות וכשרון ההסברה הטבעי שלי (הייתי פעם מורה). ניסיתי להסביר לה שאין בזה שום טעם כי אם היא רוצה לעלות למה שתלחץ על הכפתור של הלרדת, שרק יגרום למעלית היורדת לעצור אצלינו על אנשיה ולהמתין לריק כמה שניות (כמו שבאמת קרה אחר כך), אבל היא לא הצליחה להבין.

העובדה שאפשר ללחוץ על הכפתור והוא גם נדלק, אומרת שצריך לעשות את זה. למה לא. להזיק זה לא יזיק. והיא בטח גם פחדה שינסו לרמות אותה.

באותם רגעים קלטתי שיש הרבה אנשים שלא מוכנים בשום אופן שירמו אותם.

פעם ישבתי באוטובוס, ולצידי ישבה אשה שגירדה כרטיס פיס מסוג חיש-גד. אחרי שהיא ראתה שהכרטיס לא זכה, היא התחילה לגרד את החלק הקטן שכתוב עליו "לא לגרד". שאלתי אותה בשביל מה היא מגרדת, והיא לא ענתה, אבל הביטה בי במבט מוזר כאילו נפלתי מכוכב אחר. אולי היא רצתה להתנקם במפעל הפיס שלא נתן לה לזכות?

אני זוכרת את הטלפונים הציבוריים הישנים של בזק, של האסימונים. עוד לא ראיתי מישהו שדיבר בטלפון ואחרי שגמר לא ניסה להרים את הצ'ופצ'יק הקטן כדי לקבל את האסימון שאולי בכל זאת נשאר. אדם שלא עושה ככה הוא לא נורמלי במושבותינו. פעם אחת אפילו ראיתי מישהי שאחרי שהוציאה את הטלכרט שלה, גיששה עם האצבעות ולחצה על הכפתור שוב ושוב. אולי היא חשבה שהוא יחזיר לה גם כרטיס של מישהי שהשאירה לפניה.

אני מקווה שקשיות העורף הזו מעידה דווקא על אופי טוב. לעם שלנו יש נחישות והוא מתאמץ הרבה ואף פעם לא יכול לסלוח לעצמו על המחשבה שהוא התרשל.

ובכל זאת, תחשבו על זה בבקשה לפני הלחיצה על הכפתור הלא מתאים של המעלית, או לפני שאתם עושים פעולה מיותרת ולא מוצדקת.