יש לי חברה שעלתה ארצה לפני כשנה. היא עדיין עולה חדשה ותמימה, ולא התרגלה לישראל. לפני כמה ימים גילגלנו לנו בשיחה, והיא פתאום אומרת לי: את יודעת, שרה? כולם פה מיליונרים.

לרגע חשבתי שהיא מתבדחת, אבל היא הסבירה לי שלמעשה, גם האנשים שנחשבים כאן עניים מרודים, נהנים מתנאי חיים מצויינים בהשוואה למולדתה, ארץ דוברי הרוסית.

אני יודעת שהיא לא סתם מגזימה. נכון שיש שם גם מיליונרים, אבל אפילו הם חיים בתנאים ירודים במיוחד מאשר ביחס אלינו. הסופרמרקטים שם לא מלאים כמו אצלינו בשפע של מוצרים צבעוניים וטעימים, אין אספקת ירקות ופירות טריים יום יום, ולפעמים גם יש הפסקות חשמל ארוכות טווח.

אבל למה צריך להרחיק עד מדינות רחוקות? למה לא להישאר כאן ופשוט לחזור בזמן אחורה?

לכל אחד יש סבתא, ואם כבר לא אז יש אמא שתאריך ימים, שתוכל לספר לנו איך חיו בימים עברו, בלי מקרר, בלי מכונת כביסה ומייבש, בלי מזגן, בלי שעון, בלי חשמל, בלי רכב, בלי כלום כמעט. מי שהיה לו משהו אחד ומיושן הרגיש עשיר וכולם קינאו בו.

אז לא נכון שהכל יחסי?

הנה, נרחיק יותר. קרח היה עשיר מאד, אבל גם הוא היה צריך להיטלטל על גמלים וחמורים, וכרכרה עם גלגלי ברזל, כדי להגיע אל מחוז חפצו בגוו כואב.

אני למשל שמה לב במיוחד למשקפים. אני בטוחה שקורח היה נותן חצי מהרכוש שלו כדי לרכוש משקפים. אם היה לו קוצר ראיה, כמובן. פעם, אנשים עם קוצר ראיה היו פשוט רואים מה שרואים, ומסתפקים בכך. בדיוק כמו שבטים החיים במדבר כיום.

אז תגידו לי - מי שיש לו משקפים (שלא לדבר על עדשות מגע), הוא לא עשיר?

או למשל, הקטע של המזגנים. נושא שמדבר לליבי. גם פרעה היה צריך לשכור משרתים כדי שינפנפו עליו במניפות יומם ולילה, וזה לא משתווה אפילו למזגן הפיצפון שלי. ואני יושבת לי ונהנית, ופעם בחודש משלמת הון תועפות לחברת החשמל. אז מי צריך לקנא במי? שלא לדבר על זה שפרעה לא יכל אפילו לחלום על ארטיק שוקו או גלידה עם פיצפוצי שוקולד. אפילו "ברד" שאני יכולה לקנות בשקל, לא היה לו.

באגדות מספרים שהיו אנשים שהצליחו לעוף, בעזרת קהל של עופות קשורים ומאולפים, או מרבד מיוחד. היו אולי שנים-שלושה כאלה. לפי המסופר, היה ביניהם שלמה המלך.

והנה אני הקטנה כבר ראיתי את ישראל מלמעלה. אז אין לנו במה לשמוח?

בוודאי יש כאלו שמגחכים עלי בפה מלא. לבריאות. אבל כשתגמרו לחייך, אני רוצה לשאול אתכם בכנות, אם אתם מוכנים להתחלף עם מלך מהימים ההם, על כל אוצרותיו הענתיקים, ללבוש את הבגדים המגרדים ההם ולנסוע בכרכרה קופצת (ועוד בלי משקפיים), או להתלבש בנוח ולקחת אוטובוס. אני רוצה לראות אתכם מחליפים את המנורות בבית לעששיות נפט, מתחממים לצד תנור עשן, ובקיץ משוועים לקוטב הצפוני הרחוק.

זה מה שחשוב. אל נשכח שלכולנו יש עושר ואושר. אם רק נדע לחיות עם מה שיש לנו ולהנות מזה. לחיות את הרגע ולהפסיק לרדוף אחרי דמיונות.

יש סיפור מעניין שממחיש את זה. פעם היה דייג שקראו לו משה. הוא היה יושב רוב היום בשפת הנחל, ובסוף חוזר עם כמה דגים, שאת רובם היה מוכר בשוק ואחד מביא הביתה. יום אחר בא אליו חבר עשיר מרחוק, מתבונן בו קצת ואומר: אתה יודע מה, משה, למה שלא תחסוך קצת, תקנה לך סירת מנוע, ורשתות גדולות, תפליג לעומק הים ותדוג המון דגים, תחזור ותמכור אותם, ושוב תקנה רשתות עוד יותר גדולות --- וככה תעשה המון המון כסף, ותוכל לקנות ספינת דייג ענקית..."

"ואז מה?" שואל הדייג.

"אה", הוא אומר, "מה אתה מדבר, אז תוכל לחזור לים ולהסתכל על הגלים בכיף".

"ומה אני עושה עכשיו, בלי כל הבלגן שאמרת?" שואל אותו הדייג.

הרעיון הוא שלפעמים אדם מפליג בדמיונות על העתיד איך יהיה לו טוב, אבל בעצם הוא יכול להנות הכי הרבה מהחיים שיש לו עכשיו, וחבל.

איך אמר המדען? הכל יחסי.