המצב הולך ונהיה יותר גרוע. פעם זה היה מתחיל באמצע היום, אחר כך התחלתי לשים לזה לב כבר בבוקר, ועכשיו אני מתעוררת ככה – לחוצה לגמרי!

הכאב בצוואר מתחיל להתפשט כלפי מטה אל כתפיי וגבי ברגע שאני מתעוררת. מה קורה כאן? למה כולם מתבשלים ברמות הלחץ שלהם; למה כולם מתלוננים על המתח והדאגה שאיתם הם חיים? נראה שכל אחריות נוספת, כל התחייבות נוספת, גורמת לנו לשקוע עמוק יותר.

ובכל זאת, לא יתכן שיותר קשה לנו מאשר לדורות הקודמים. רובנו לא עובדים בשדה, ואנחנו גם לא יולדות שם (ה"חוויה" הטבעית הזאת, לא הייתה בדיוק מה שהיא מתיימרת להיות!). איננו מכבסים את בגדינו בנהר (למרות שהמייבש שלי מקולקל), ואנחנו גם לא שואבים את המים מן הבאר.

ובכל זאת, אנחנו כל הזמן מוצפים. אפילו הילדים שלנו כבר מדברים על לחץ בחיים (לא ברור לי למה; התעלמתי לחלוטין מהלא מספיק בתעודה שלהם).

יתכן שבמידת מה התופעה אופיינית לעולם בו אנחנו חיים. בין הטלפונים הקוויים הרגילים (שכנראה עומדים לחלוף מהעולם כמו אבותיהם בעלי החוגה) לניידים, בין מחשבי כף היד לאינטרנט, אנחנו כל הזמן מופצצים – יותר מסרים שדורשים תשובה, יותר מידע לקלוט ולעבד. ועבודה, עבודה בלתי פוסקת. במיוחד אם אתם עובדים בבית או באינטרנט (האם מישהו זקוק לטיעונים נוספים כדי לשמור שבת?).

בנוסף, עם כל המכשירים "חוסכי הזמן", הגדלנו את ניצול הזמן שלנו. אצל משפחות רבות אין רגע פנוי מתוכניות. אני בעד הכרה בערך הזמן, לדעת לא לבזבז את המתנה היקרה הזו, אבל לפעמים, אם לא נעצור מעט, נשיג פחות. אנחנו 'שורפים' את עצמנו. יש הבדל גדול בין יעילות לכפייתיות.

כיצד נוכל אם כן להגיב לדרישות האלה, שבאמת נראה שאינן מפסיקות 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע? יתכן שהמקום הטוב ביותר להתחיל בו הוא הציפיות שלנו. הרבה פעמים אנחנו דוחים דברים מסוימים (ניקוי המחסן, סידור מגרת המסמכים) עד שיהיה לנו זמן, עד שנחזור לשגרה נורמאלית.

זאת הנורמאליות שלנו, והתפקיד שלנו הוא לקבל את זה

אלה תירוצים שגויים וציפיות מטעות. אין "נורמאליות" חלופית; ככה זה הנורמאלי שלנו. מה שיש לנו עכשיו – על כל הטירוף והבלגן שבו – הוא המציאות, כולל האתגרים הבלתי פוסקים והמחויבויות שבו.

כל הזמן קורה משהו – סוף שנת לימודים, בר מצווה, אריזה לחופש, ארגון נסיעות, אביזרים לבית הספר (תמיד!), הרשמה ללימודים, פרויקטים ודד-ליינים בעבודה, חתונות... ואלה גורמי הלחץ החיוביים ביותר!

התפקיד שלנו הוא לקבל. אם לא נילחם בחובות האלה, אם לא נגיד לעצמנו שהחיים שלנו היו אמורים להיות רגועים ומסודרים, יהיה לנו פחות לחץ.

לעתים קרובות לחץ הוא פער בין הציפיות למציאות.

פרספקטיבה ברורה יותר על המציאות יכולה לשנות את הכל, ובדרך אגב להנמיך את הלחץ. רק בסרטים אף פעם לא מורידים את הזבל או מודאגים איך לשלם את החשבונות ואיך להשיג שיעורי עזר לילד עם קשיי למידה. רק בסרטים הבגדים והאיפור ללא רבב, המשקל מצוין, המקררים מלאים (ומאורגנים בצורה מקסימה!).

בחיים האמיתיים מוּבְנִים גורמי לחץ רבים. הסוד הוא לקבל אותם במקום להילחם בהם. וכמו תמיד, הרבה תפילה. אנחנו באמת זקוקים לעזרת הא-ל, כי אנחנו פשוט לא יכולים לעמוד בזה לבד.

יש מאמרים וספרים מלאי עצות וכלים שאמורים לעזור לנו להתמודד עם לחץ. חלקם מוצלחים, וחלקם לא. אולם שינוי הגישה הוא צעד הכרחי ראשון. הייתי שמחה למנות בפניכם כמה מאותם טיפים, אבל אני פשוט חייבת לרוץ – מישהו נוקש בדלת, הטלפון מצלצל ויש מבצע בחנות לציוד בית ספר...