לפני כמה זמן יצא לי לטוס עם קרובי משפחה (שאשאיר בעילום שם) בטיסה שכללה חניית ביניים. כשנחתנו, הודיעה הדיילת שטיסת ההמשך של חלק מהנוסעים עומדת לצאת בעוד דקות ספורות, והיא שאלה בנימוס אם "אנחנו מוכנים לתת להם לרדת ראשונים".

מה שקרה אחר כך, יכול להוות קרקע פורייה למחקר פסיכולוגי במדעי ההתנהגות. מצאתי שם תזה מצוינת לדוקטורט כשראיתי כיצד חלק מהנוסעים ממתינים בסבלנות בעוד שאחרים מתפרצים אל המעברים. כששאלו אותם אם הם ממהרים לטיסה השנייה, חלק מהם הודו, בלי כל בושה, שהם לא.

הרבה מהנוסעים שראו את ההתנהגות המזלזלת הזאת – כולל בני המשפחה הנזכרים לעיל – התחילו להתגודד במעברים כדי לרדת מהמטוס, בלי לחשוב על אותם נוסעים שעלולים להיתקע בגללם בשדה התעופה.

למרות שלא חיכיתי על המטוס כמו שתיארו זאת בני המשפחה הנ"ל – "עד שהוא יהיה רק שלה ושל הנוסעים שצריכים כסא גלגלים" – בהחלט המתנתי עד שהדיילת הודיעה שכל הנוסעים הממהרים ירדו מהמטוס.

למה המתנתי? בעיקר בגלל שאני טיפוס של כללים, והרבה יותר קשה לי נפשית לשבור כללים מאשר לשמור עליהם; במידת מה בגלל שאמא שלי גידלה אותי להיות מנומסת; והדבר השלישי - בגלל שאני מפחדת.

אני מפחדת שאם ארשה לעצמי לאבד שליטה ולהעמיד את האינטרס האישי שלי בראש, אני אהפוך אדישה לצרכי הזולת

אני מפחדת שאם ארשה לעצמי לאבד שליטה ולהעמיד את האינטרס האישי שלי בראש, אני אהפוך אדישה לצרכי הזולת. ציפוי התרבותיות שלנו לא כל כך עבה. הרבה אנשים, בייחוד בעיתות סכנה, נושאים את עיניהם לאינסטינקטים הבסיסיים ביותר של "אדם לעצמו" - והתוצאה מכוערת. בימינו, אפילו בלי שום סכנה ממשית, הרבה פעמים האינסטינקטים שולטים, ואני לא רוצה לקחת סיכון.

אבל האם אין חטאים חמורים יותר מאדישות וחוסר התחשבות? יתכן, ובכל זאת, כשא-לוהים החריב את העולם במבול המפורסם בימי נח, זה לא היה בגלל הפריצות המינית חסרת המוסר (למרות שהיא לא הועילה להם) אלא, כמו שאומרת התורה, בגלל עוון הגזל.

מפתיע, נכון? בין העברות שאפיינו את דור המבול היה גם רצח, שהוא לכאורה הרבה יותר חמור מגזל. אולם מה שמייחד את הגזל הוא האדישות המוחלטת לזולת. רצח יכול להגיע מתוך להט הכעס; אולם גזל הוא דבר שנעשה בקור רוח מוחלט. בעליו האמיתיים של הרכוש אינו רלוונטי. כל מה שנחשב הוא הרצון האישי שלי, כאילו שבני האדם האחרים לא ממש קיימים.

אני מפחדת להיות כזאת. זה לא פחד משתק, כי אני כל הזמן רואה סביבי אנשים שמתנהגים בצורה שכזו – אנשים שעוקפים בתור או שנדחפים לתחילת טור המכוניות ברמזור.

בכל בוקר כשאני מסיעה את הילדים לבית הספר אני רואה אמהות שחוסמות את התנועה, כדי שיוכלו להוריד את ילדיהן בפינה בלי להתעכב בתחנת ההורדה. לא רק שהן עוברות על כללי בית הספר עליהם חוזרים שוב ושוב (אתם מבינים למה צריכים לחזור עליהם שוב ושוב!) אלא הן גם מתעלמות מצרכיהם של כל הנהגים שסביבן. והילדים שלהן מפנימים את הלקח...

כל אחד מאיתנו יכול להביא דוגמאות מניסיונו האישי. אדישות לזולת היא טעות חמורה. כולנו יודעים שחסד הוא אחד מעמודי התווך של קיומנו. כל כך קל למעוד בזה - ולהתמקד בעצמנו ובמשפחות שלנו ולהתעלם מצורכיהם של אחרים. הם לא לגמרי אמיתיים בשבילנו.

לא צריך הרבה כדי לגלוש למצב של "קודם כל אני" ולנהוג מתוך חוסר התחשבות. לכן אני מעדיפה להישאר קצת יותר על המטוס. הסברתי לידידיי למסע שמכיוון שהם בכל מקרה יצטרכו לחכות לי, אז הם בכל אופן לא ירוויחו כלום מהתנהגותם חסרת ההתחשבות (הם לא חייכו אליי בתגובה). ואני הצלחתי לנצור את חרדת האדישות שלי במשך יום נוסף...