ראיתי ספר שנקרא בשם "בשבחן של עקרות הבית", והנושא ממש מצא חן בעיני. משום מה בעידן שלנו צריכים קודם לנסח את המובן מאליו, ואחר כך לגבות אותו במחקרים מדעיים (האם ידעתם למשל שגברים שונים מנשים?).

מובן שצריכים לשבח את הנשים שאינן יוצאות לעבוד. רוב האמהות (וגם האבות שבוחרים להישאר בבית) ראויות לשבח.

לרוע המזל, בחברה המערבית, אמהות שנשארות בבית נחשבות פחותות ונחותות. במקרה הטוב נוצרה להן סטיגמה של חסרות השכלה, ובמקרה הפחות טוב, של נשים שאינן מסוגלות לרכוש השכלה. הן לעתים נחשבות בורות, חסרות כישרון, טיפשות ובמקרים מיוחדים בנות תפנוקים. הרי אם כל הנ"ל לא נכון, למה שאישה נורמלית תבחר לחיות בצורה כזאת? כשנשים בעלות תואר (ואף משרה חשובה) במנהל עסקים עוזבות את העבודה כדי להישאר בבית עם הילדים שלהן, מדובר בתופעה הראויה לכתבה בולטת במוספי העיתונים.

אנו צריכים לשבח אמהות שמחליטות להישאר בבית, משום שמדובר בהחלטה לא קלה; החלטה שהחברה בכללה מזלזלת בה. נשים בלי תואר אחד לפחות ומסלול קריירה במגמת עלייה, פשוט לא ראויות שידברו עליהן. עקרות הבית מכירות מקרוב את הסצינה הזאת במפגשים חברתיים – "מה את עושה?" "אני? בבית, מגדלת את הילדים." "אה, סליחה, אני צריכה לגשת לקחת משהו מהבר."

אנחנו צריכים לשבח את עקרות הבית כי אף אחד אחר לא עושה את זה

אנחנו צריכים לשבח את עקרות הבית כי אף אחד לא עושה את זה. מובן שלא הילדים שלהן, ולפעמים אפילו הבעלים שלהן כבר לא בטוחים בנכונות דרכן, עקב השפעתה השלילית של המוסכמה החברתית שרוחשת סביבם.

אנו צריכים לשבח את עקרות הבית משום שהתפקיד שלהן נעשה בבדידות. הילדים אמנם חמודים, אבל הצורך בחברה בוגרת חזק, ובמקרים רבים לא בא לידי סיפוק. הבחירה להשלים עם הבדידות על מנת להעניק לילדים יציבות וביטחון, היא החלטה אמיצה. במשך השנים זכיתי בהמון שבחים על האורחים הרבים שהייתי מזמינה לשבת, בעוד שאנו משפחה ברוכת ילדים. הם לא הבינו שמדובר במעשה אנוכי לחלוטין - בסופו של השבוע הייתי זקוקה נואשות לשיחתם וחברתם של מבוגרים!

 צריכים לשבח את עקרות הבית משום שזאת לא עבודה קלה. היא מתישה מבחינה גופנית – ודורשת תפקוד ברמת אנרגיה גבוהה על מעט שעות שינה. האמא מתלכלכת, הילדים מתלכלכים, הבית מתלכלך... והילדים לא מפסיקים להתרוצץ כל הזמן.

אנחנו צריכים לשבח את עקרות הבית משום שהן כל הזמן עובדות על המידות האישיות שלהן. סיבות שמצדיקות גילויי חוסר סבלנות, תסכולים והתפרצויות כעס, מתעוררות בבית בתדירות גבוהה - אולי אפילו כל כמה דקות (למרות שיש קריירות שמציבות אתגרים דומים, אך אם התדירות שלהם דומה לזאת שבגידול ילדים, נראה שהגיע הזמן לחפש משרה חדשה!)

הן יודעות היטב מה עומד על לשון המאזניים, ומוכנות להקריב את הקרבן הנדרש

אנו צריכים לשבח את עקרות הבית משום שהן עוסקות בעיצוב העתיד. הן יודעות היטב מה עומד על לשון המאזניים, ומוכנות להקריב את הקרבן הנדרש.

למעשה, הדבר היחיד שפוגם בצורך לשבח את עקרות הבית הוא העובדה שבתוך כל המאמץ והעבודה הקשה, טמונה המון הנאה.

בתוך סחרור הבלגן והתשישות, אנו נהנות לראות כיצד ילדינו חוקרים את העולם – פרח, ציפור, חבר חדש. אנו מתרגשות מהצעד הראשון שלהם ומההרפתקאות והגילויים שבאים בעקבותיו. אנחנו מתרגשות מהמילה הראשונה ומהמחשבות והמשפטים שבאים בעקבותיה. אנחנו עוקבות בהנאה אחר התפתחותה של אישיותם – רואות כיצד הם מוותרים על שלהם, משחקים עם ילדים אחרים ואפילו מנחמים אחרים. אם נזכור לפקוח עיניים, נגלה שההנאות האלה אינן חדלות לרגע.

כולנו זקוקים למילה טובה, אולם יתכן שעקרות הבית פשוט צריכות לשנות פוקוס. אנחנו צריכות להתמקד על הרווח ולא על הניסיונות והתסכולים או על חוסר ההסכמה החברתי (אני יודעת, זאת לא משימה קלה). אנו צריכות לראות כיצד עיניהם של ילדינו מתרחבות בשמחה כשהם רואים אותנו. אנחנו צריכות לאחוז בידיהם הקטנות כשאנו משחקות איתם בגינה, מנדנדות אותם בנדנדה או תופסות אותם בקצה המגלשה. וכשאנו מקבלות את החיבוקים והנשיקות המתוקים שלהם, ואת ה"אמא אני אוהב אותך" בסוף היום - מי צריך בכלל מפגשים חברתיים עם כוס קוקטייל ביד?