קראתי לפני כמה ימים כתבה מדהימה - סיפור אמיתי על אהבה ועוצמה, שלא כלל שקיעות שמש, רומנטיקה ונצנוץ כוכבים. זה היה סיפור על אומץ, נאמנות ומחשבה מעבר לאני ולעכשיו.

כשאני מעבירה שיעורים בנושא חיי נישואין, אני הרבה פעמים אומרת, שבהחלט יתכן מידי פעם מצב שבו הבעל יכנס הביתה במצב רוח רע (נודה שגם ההיפך נכון - כמובן גם נשים מידי פעם במצב רוח רע!), ולפעמים הוא עלול אפילו להרים את הקול או לבטא חוסר שביעות רצון. התגובה האינסטינקטיבית שלנו היא התגוננות, משום שאנחנו חשות מותקפות ומגיבות בהתאם - ומשם, המצב מתדרדר במהירות.

האדם החכם (זה שיש לו שליטה עצמית על-אנושית) מבין שלא הוא המקור לתסכול של בן-זוגו. האיש או האישה החכמים היו עונים בסבלנות, "היה לך יום קשה בעבודה? איך אני יכולה לעזור לך?" וזוהי התגובה הנכונה בהחלט - שכמעט אף פעם לא משתמשים בה.

ובכל זאת, האישה מהכתבה שקראתי התעלתה מעל ומעבר: כשבעלה, מזה 20 שנים, אמר לה, "אני לא אוהב אותך יותר. אני לא בטוח שבכלל אהבתי אותך אי פעם. אני עוזב." היא לא הגיבה מתוך אינסטינקט רגשי. במאמץ אדיר של כוח הרצון (לי זה נשמע יותר קשה מלהרים מכונית כשאנו מלאים באדרנלין!), היא הגיבה ברוגע, "אני לא קונה את זה."

התנהגותו לא הייתה קשורה בה או בילדיה, והיא סירבה למלא את התפקיד שהוכתב לה בסצנה המוכרת

היא הצליחה לראות מעל ומעבר לעצמה. היא הצליחה לראות שבעלה נמצא "בזרועותיו של... משבר משמעותי ומאוד מורכב ומסובך, שמגיע באמצע החיים, כשאנחנו חשים שמסלול חיינו כבר לא מזדקר כלפי מעלה כמו בעבר", ש"ניסיונותיו החדשים לא מתקדמים בצורה טובה, ויכולתו לפרנס ולתרום נמצאת בצניחה תלולה. זה אמלל אותו, הוא חש מיותר, הוא איבד את עצמו מבחינה רגשית ואפילו הזניח את עצמו מבחינה גופנית."

התנהגותו לא הייתה קשורה בה או בילדיה, והיא סירבה למלא את התפקיד שהוכתב לה בסצנה המוכרת. היא סירבה להשתתף בתסריט הכל-כך נפוץ והרסני.

במקום זה, כמו אישה שבעלה בא הביתה רוטן ונוהם לאחר יום קשה בעבודה, היא ענתה בסבלנות ובשקט, "אני לא קונה את זה".

ואז היא חיכתה – במשך ארבעה חודשים ארוכים, שבהם כל יום נראה בוודאי כמו נצח. במשך ארבעה חודשים ארוכים שבהם היא כמעט הייתה אם חד-הורית. היא חיכתה, כשהוא לפעמים לא חזר הביתה לארוחות ערב ונעדר מאירועים משפחתיים חשובים. היא שמרה על פה סגור (רק על זה מגיעה לה מדליית זהב) והמשיכה לחכות.

בסופו של דבר בעלה חזר לחייהם המשותפים. לאט, בהדרגה, לא ברגע דרמאטי של התפכחות, לא בהתגלות גדולה.

היא הבחינה בשובו מתוך דברים קטנים – בכיסוח הדשא, בתיקון דלת, בדיבור על העתיד.

הגבר הזה הוא בר מזל, שזכה באישה שלא נתנה לו לזרוק לפח את המשפחה שלו, ואת 20 השנים שעברו, לא אפשרה לבלבול ולייאוש גיל המעבר להרוס את חייו.

והאשה הזו היא אישה חכמה וחזקה, שמצאה את האומץ, הביטחון והסבלנות לחכות לו. די אם נשתמש בשמץ מחוסר האנוכיות שלה ומשליטתה העצמית, כדי שחיי הנישואין שלנו ישתפרו באופן משמעותי.