לא רחוק מביתי נבנה מרכז קניות חדש. לא התלהבתי במיוחד כשהקימו אותו, אבל הוא הוכיח את עצמו כיעיל במיוחד. החנויות פתוחות עד לשעות הקטנות של הלילה, ואפשר להשיג שם כלי כתיבה, תמרוקים, תרופות והכי חשוב, אפשר גם לפתח שם תמונות.

הילדים שלי מתבדחים (מתלוננים?) שאת כל התמונות שלהם החלפנו בתמונות של נכדים. אמנם זה לא מדויק, אבל אין ספק שיש הרבה תמונות כאלה בביתנו. כל כך קל להעביר תמונות ממצלמה דיגיטלית למחשב ולשלוח אותן לפיתוח דרך האינטרנט (במיוחד כשהבת שלי עושה את זה עבורי).

לפני כמה ימים, תמונה אחת מאוד מצאה חן בעינינו, אז החלטנו להגדיל אותה במרכז הקניות החדש. כשהגעתי לקחת את ההגדלה, ראיתי שמשום מה המעטפה קרועה.

למען האמת זה בכלל לא היה נורא, ככה היה לי הרבה יותר קל להציץ על התמונה. מה שהיה מוזר זה שגם הקופאית הרגישה כמוני, וכששילמתי, היא פתחה את המעטפה והציצה פנימה. ובעוד שכל הסבים והסבתות נהנים לשמוע שהנכדים שלהם חמודים, אני כל כך נרתעתי מהתנהגותה, עד שבקושי הצלחתי להגיב.

לא הצלחתי להעלות בדעתי מה גרם לה לחשוב שראוי ומתאים לפתוח מעטפה ששייכת למישהו אחר – זר מוחלט ולקוח של בית העסק – ולהסתכל על התמונות שלו.

נשארתי המומה כל הדרך הביתה. מה קרה לתחושת הפרטיות שלנו?

אני לא יודעת, אבל אני יכולה לשער שעם התצוגה הפתוחה של מידע אישי אונליין, עם כל הכביסה המלוכלכת שמוצגת בתוכניות האירוח, עם כל מדורי הרכילות... העולם פשוט שכח מה זאת פרטיות, וחבל.

עם כל מדורי הרכילות... העולם פשוט שכח מה זאת פרטיות

בפרקי אבות כתוב שאנחנו צריכים לבנות גדר סביב התורה. למה גדר? מה עושה גדר? היא שומרת על מה שבפנים. היא משדרת שיש כאן משהו חשוב ויקר שאני רוצה לשמור עליו. ככה אנחנו אמורים לנהוג בדברים שיקרים לנו – התורה שלנו, מערכות היחסים שלנו ואנחנו עצמנו.

כשאנחנו לא מכירים בחשיבותה של הפרטיות, נפגע הסטאטוס האנושי שלנו; הייחודיות שלנו נעלמת והתפיסה העצמית מתבלבלת. אם הכל ציבורי, איפה נמצאת המהות הפנימית האישית שלנו?

לפעמים פוליטיקאים מרגישים כאילו הפכו להיות ישויות ציבוריות שכלום לא נותר בתוכן, מעין צדפות חלולות. הם כל כך התרגלו לספק את התשובות הרצויות או הדרושות, שכבר הפסיקו לבדוק את עצמם מבפנים.

זה עלול לקרות לכל אחד מאיתנו - וככל שאנו הופכים את עצמנו ואת פרטי הפרטים בחיינו לציבוריים יותר, נשאר בתוכנו פחות מרכז מוצק של "אני" אמיתי.

ככל שאנחנו מאפשרים לזרים להיכנס יותר ויותר אל מחשבותינו וחלומותינו הפרטיים ביותר, נשארים לנו פחות מחשבות וחלומות אישיים.

הפרטיות שלנו נפגעת שוב ושוב – טלמרקטינג בטלפון, אנשי מכירות בפתח הדלת, מכרים ששואלים שאלות חסרות נימוס (כמו, "את מתכננת ללדת עוד ילדים? שאלה שחברה שלי תמיד עונה עליה ב"לך אני אודיע הראשון!"), חברים חטטניים. התפקיד שלנו הוא לנסות להגן על צניעותנו מול המתקפה.

בתוך תוכנו שוכנת נשמתנו, המהות הרוחנית שלנו, מרכז הווייתנו. היא יותר מדי יקרה מכדי להיחשף בפני הקופאית בחנות הצילום.