לא מזמן קראתי מאמר על עסק שמטפל באלפי המכתבים שנשלחים לסלבריטאים, בו מתואר כיצד הוא משיב להם (במקום להטריח את הסלבריטאים העסוקים) בצורה "מכובדת וראויה". המכתבים מגיעים בין השאר: "ממעריצים שרוצים להביע את קורת/מורת רוחם לגבי עמדתו הפוליטית של האליל שלהם, אמונתו הדתית, התנהגותו מעוררת הכותרות האחרונה, טעמו בעניין בני זוג או תגובות לתפקיד בסרט; ממעריצים שרוצים להביע אהדה או תמיכה כשנודע להם על מוות במשפחת הכוכב שלהם; מאוהדים לחוצים מבחינה כלכלית שמבקשים כסף (בקשות בנות חמש ושש ספרות אינן נדירות במיוחד); וממעריצים שמחפשים דבר גדול יותר - לקבוע דייט לרגל מסיבת סיום הלימודים. 'מה שמפתיע אותי, זה עוצמת הציפיות', אומרת גב' דאנג'לוס (פסיכותרפיסטית שמנהלת את העסק הנ"ל)..."

זאת הנקודה בה המאמר משנה כיוון ממשעשע לכואב. מה חסר בחייהם של כל כך הרבה אנשים שגורם להם לפנות לכתובות האלה? ומהיכן הם שואבים את ציפיותיהם ההזויות?

אני לא יודעת מה התשובה. למרות שאני מעריכה את עצמי בתור טיפוס אמפאתי ומזדהה, המצב הזה נשגב מבינתי. אני אפילו לא מסוגלת להעלות בדעתי מצב שבו הייתי פונה אל אדם שאמנם מעולם לא פגשתי, אבל יצא לו במקרה להיות כוכב קולנוע, כדי לבקש ממנו עזרה.

ובכל זאת יש לי רעיון כלשהו. הסיבה הראשונה והפשוטה ביותר מונחת כפי הנראה בתהילתו של הכוכב. אי אפשר לקנות היום במכולת בלי לראות מול העיניים את מדורי הרכילות האחרונים של כל המי ומי. הם זועקים לתשומת לב במגאזינים הרבים הפרושים בכל מקום. יש מגאזינים מיוחדים שדנים בנאמנות ובדקדקנות בענייני הלבוש או הדיור של הסלבריטאים, בעוד שאחרים מתארים את חופשותיהם ותהפוכות חיי האהבה שלהם (לא משנה מה יוצא בסוף, איכשהו תמיד קוראים לזה "חיי אהבה"!).

יצרנו חברה בעלת ציפיות מוגברות ולא מתאימות

אבל את הסיבה השנייה, והיותר משמעותית, נוכל למצוא בהערתה של גב' דאנג'לוס לגבי "עוצמת הציפיות". מסיבות רבות ושונות – השפע הנוכחי, תנועת ההערכה העצמית, הורים מגוננים ומצילים ועוד ועוד... – יצרנו חברה בעלת ציפיות מוגברות ולא מתאימות.

צעירים עם BA מצפים לקבל תפקידי ניהול גבוהים, ומזלזלים בפילוס דרכם להצלחה מהתחתית כלפי מעלה. הורים תומכים בילדיהם עמוק אל תוך חיי הבגרות, לא רק מבחינה כלכלית אלא גם בכתיבת קורות חיים ושיחות טלפון למעסיקים נוכחיים או עתידיים. רק גבולות מעטים מגבילים את ההתנהגות המקובלת, וכשכבר יש גבול כזה, מתמרמרים עליו כאל תולדה של אינסטינקטים רודניים.

כך אנחנו נשארים עם תחושת זכות מנופחת – ובצד הקיצוני, עם אנשים שמאמינים שהעשירים והמפורסמים ישלחו להם כסף או יצאו איתם לדייט. ועם אחרים שפשוט מצפים לקידום כלכלי, לכבוד, שיקשיבו למה שיש להם לומר, מבלי לשלם את המחיר ובלי לטרוח או להשקיע שעות ארוכות קודם.

יצרנו עולם דמיוני והזקנו לעצמנו. לא הכנו את הילדים שלנו למציאות חיי היומיום על הלחץ והתובענות שבה (מה שנותן אולי הסבר נוסף לבריחה אל עולם הדמיון הסלבריטאי). יצרנו חברה של צעירים הממתינים לפֵיות (קרי: סלבריטאים) שינופפו בשרביט הקסמים ויפתרו להם את הבעיות. מישהו כאן צפה ביותר מידי סרטים של וולט דיסני.

זה לא הנזק היחיד בציפיות המוגזמות שלנו. הציפיות האלה יכולות למנוע אנשים מלפעול. למה להתאמץ אם ריצ'רד גיר יכול להקים אותך מאשפתות ולהושיבך עם נדיבים? למה להשקיע בחיי הנישואין, אם יש באופק אפשרות לקשר עם ריס וית'רספון? כוח הדמיון אינו יודע גבול – וכל זה מלווה יותר מידי פעמים בהפחתת המעורבות בחיי המציאות. זוכרים את סרטו של וודי אלן שבו הגיבורה איבדה את עצמה על חיי המרקע?

דרך אחת להתמודד עם הבעיה הזאת היא להתמקד בקבלת אחריות. יותר משהבחורה ההיא צריכה לצאת עם מישהו מפורסם לכבוד מסיבת הסיום, היא צריכה לפעול כדי להפוך את עצמה לאדם רצוי ומועיל, ואני לא מתכוונת לשינוי הבגדים והתסרוקת. היא צריכה לעבוד על הציונים שלה, לעסוק בהתנדבות בקהילה, להתחשב בחברותיה, לעדן את האישיות שלה. היא תהיה כל כך עסוקה שלא יהיה לה זמן ללכת למסיבת הסיום, וכל כך גאה בהישגיה, שלא יטריד אותה אם יהיה לה עם מי לצאת או לא (טוב, אולי הפעם אני זאת שמפנטזת).

כשאנחנו מעודדים ציפיות מנותקות מהמציאות, אנחנו זונחים את האחריות שלנו ומזיקים לילדינו.

אבל אנחנו יכולים לשנות את המצב. במקום לשלוח מכתבים לסלבריטאים, תנו להם לכתוב מכתבי מחאה על אי צדק בעולם, לפעול למען עם ישראל, להגן על ישראל...

הציפיות המוגזמות היחידות שצריכות להיות לנו, הן לגבי יכולתנו לצמוח ולהשתפר.