אתמול הסתכלתי על תינוק קטן החבוק בזרועות אימו (גילוי נאות: האמא הייתה הבת שלי) וחשבתי על סוכות. ולא, לא תכננתי מתכונים ואפיה ואורחים והתארגנות.

חשבתי על העובדה שבחג הסוכות אנחנו עוברים לסוכה ויושבים תחת חופת ענפים וכוכבים, וה' נמצא איתנו. אנחנו לוקחים איתנו מעט מאוד חפצים – שולחן, כמה כיסאות, מספר כלים – ומגלים שלא חסר לנו כלום. אנחנו מכירים בתלות השלמה והמוחלטת שלנו בבוראנו.

ככה זה גם עם תינוקות. כל זמן שהתינוק בידי אימו, יש לו כל מה שהוא צריך – מזון, חמימות, ביטחון – הוא לא נזקק לשום דבר נוסף. היא מחזיקה אותו או מאכילה אותו כשהוא בוכה, מחליפה לו כשצריך, שומרת עליו מגילויי האהבה העזים של אחיו ועוטפת אותו בשמיכה. עולמו מושלם.

הוא מביט באימו ובעיניו אמון מוחלט.

עיניים שלנו פונות לבורסה במקום לאבינו שבשמים

גם העולם שלנו מושלם, אבל אנחנו שוכחים. גם התלות שלנו מוחלטת, אבל אנחנו מתבלבלים. אפשר לסמוך לגמרי על ה', אבל אנחנו מוטרדים, אנחנו עסוקים. העיניים שלנו פונות לבורסה במקום לאבינו שבשמים.

חג הסוכות מעניק לנו הזדמנות לעצור ולרענן את המיקוד שלנו. להחיות את התלות והאמון ה"תינוקיים" שלנו – כפרטים וכעם – ולהכליל אותם באני הבוגר הנוכחי שלנו.

החיים שלנו מלאים ב'דברים' וסידורים ותוויות וקריירות ותארים ובתים ושווקים כלכליים (נשמע לכם מוכר?) והמון מלכודות חיצוניות.

בסוכות אנחנו מזכירים לעצמנו שכל אלה אינם רלוונטיים.

בסוכות אנחנו מזכירים לעצמנו שכל מה שיש לנו הוא מתנה מה'.

בסוכות אנחנו מזכירים לעצמנו את חוסר האונים והתלות שלנו, ומכירים בכך שזה טוב. סוכות הוא 'זמן שמחתנו', זמן בו אנחנו פונים לאלוקים עם כל האמון והביטחון של עולל זעיר.

ואולי, אם נבין זאת היטב, ולו אך בחג הסוכות, נוכל גם לישון קצת 'כמו תינוק'.