2 המילים העצובות ביותר בשפה הן, כפי שנאמר לעיתים קרובות, "לו רק…". 

"אָדָם, לַהֶבֶל דָּמָה; יָמָיו, כְּצֵל עוֹבֵר" (תהלים קמד, ד). כשאהובינו נפטרים, אנו כבר לא יכולים להימצא בנוכחותם. "לו רק…"  היא זעקתם האוניברסלית של האבלים, המחפשים נואשות דרך לשמר את החיבור והשיח עם אותם אנשים שהפכו את חייהם לבעלי משמעות.

לו רק יכולתי לשמוע שוב את מספרת לי על אהבתה, מעניקה לי עוד מחוכמתה. לו רק אבי היה כאן איתי, כדי להעניק לי חוזק ואומץ. לו רק הייתי שואל אותם את השאלות שלא טרחתי לשאול. לו הייתי לומד להכיר אותם כחבריי הקרובים ביותר. המוות, כך נראה, סגר את הדלת בפני כל אפשרות לאינטראקציה נוספת. אולי הטרגדיה הגדולה ביותר במוות היא גזר הדין של השתיקה שאחרי הקבר, התשובה האכזרית ל"לו רק" שמבהירה שעכשיו אין יותר אפשרויות, עכשיו פשוט מאוחר מדי. 

תודות לגבי איריו, ייתכן שמה שנראה לנו עד כה כבלתי אפשרי עומד להשתנות.

גבי היא בתה של ניצולת שואה. אמה, דניז, הוברחה מחוץ למחנה הריכוז דראנסי בצרפת ב- 1942 בהיותה בת 4, על-ידי המחתרת הצרפתית - הרזיסטנס - בזמן שהוריה, אותם לא הכירה, נרצחו באושוויץ. דניז קיבלה גם גלויה מזויפת, לכאורה מהוריה, ובה היה כתוב שאם תבכה יותר מדי עליהם, הם לא ישובו – אולי כדרך להגן עליה, כיוון שאם תפגין יותר מדי רגש וצער לגבי הוריה שאבדו, הדבר ימשוך תשומת לב לזהותה האמיתית כיהודיה, ובכך יסכן את חייה. אמה של גבי מעולם לא זכתה להכיר את הוריה ולכן גם מעולם לא יכלה להתאבל עליהם באמת. 

 גבי איריו עם אמה דניז

מודעות זו בהחלט שיחקה תפקיד בתגובתה האישית של גבי למות אביה וחמותה בהפרש של חודש, וזמן קצר לאחר מכן,ל פטירתה הפתאומית של חברתה הטובה ביותר. היא מצאה את עצמה מוצפת באבל שלה עצמה, ובה בעת מנסה לדמיין את ההשפעה של מות חברתה על שלושת ילדיה הצעירים.

"דמיינתי את הילדים שלי, כמו שלה, גדלים כשכל מה שהם יודעים ישירות מאמא שלהם נפסק באותו רגע. רציתי לכתוב לילדיה של חברתי ולהרגיע אותם ולומר להם את הדברים החשובים ביותר על אמם, אבל לא הצלחתי לעשות זאת. איך אפשר לסכם בן-אדם? חלק מהדברים תיארתי לעצמי שהילדים ישמעו מאביהם ומהסבים שלהם, אבל יש דברים שהיו חייבים להגיע ישירות ממנה", סיפרה גבי ל- BBC. הטרגדיה שנפלה על אמה של גבי, שלא זכתה להכיר יותר את האישה שנשאה אותה ברחמה והעניקה לה חיים, כעת חזרה על עצמה, בנסיבות אחרות, עם פטירת חברתה הטובה. 

גבי החלה להיות אובססיבית לגבי המוות, הסופיות שלו, והיסגרות האפשרות להמשך הקשר. היא הסתובבה, "כמו מטורפת", כדבריה, שואלת מאות אנשים, "מה הכנת לזמן מותך? איזה מסרים אתה משאיר לאהובים שלך?"

וכך נולד הרעיון לאפליקציה מדהימה, שתסייע לילדים גם להתאבל על הוריהם וגם, במובן מסוים, לשמור עליהם בחיים. אפליקציה חינמית שתסייע להם להמשיך את הקשר. באפליקציה השתמשו כבר עשרות אלפי אנשים ביותר מ- 30 מדינות, כדי להשאיר למשפחותיהם מורשת של מסרים מוקלטים בווידאו. 

באמצעות הטכנולוגיה, אנו יכולים להשיג מידה קטנה של אלמותיות - המראה שלנו, הקול שלנו, החוכמה שלנו, העצות שלנו, הזכרונות שלנו - כולם מוקלטים בווידאו. כשאנו יוצאים לטיולים ממושכים או מחפשים לשמור על קשר עם בני משפחה שמתגוררים במרחק אנו משתמשים בסקייפ, חשבה גבי, אז למה לא להמשיך את השיח עם אהובינו כצורה של מסרים שיוכנו לפני שאנו עוזבים את העולם הזה. 

גבי ערכה סקר בקרב אלפי אבלים כדי לגלות מהם הדברים שהכי חסרו להם, מלבד הנוכחות הפיזית של הנפטר. בצורה זו, ההודעות המוקלטות מראש תוכלנה להיות רלוונטיות בדרכים אישיות ביותר. והממצאים היו מרתקים.

כשהיא שאלה אנשים מה הכי היו רוצים לשאול את הוריהם, "הדבר שהיה חשוב לאנשים היה שהוריהם גאים בהם, שהם אוהבים אותם ושהם אומרים זאת עם השם שלהם", אמרה גבי. "פעמים רבות אנשים שזכו לשמוע מהוריהם שהם אוהבים אותם עדיין רצו והיו צריכים לשמוע זאת שוב". הדבר ממחיש את החשיבות שלנו, כהורים, לנצל את ההזדמנות לומר מילים אלה לילדינו בעודנו בחיים. אנחנו פשוט לא אומרים אותן מספיק.

לעיתים רצו האבלים לשמוע מילים ספציפיות. "הם רצו לשאול את הוריהם, 'אני זוכרת שלחשת לי משהו באוזן כל לילה, מה זה היה? אני רוצה לשמוע את זה שוב'. אולי זו הייתה תפילה, שיר ערש או מילים אחרות שהפכו חלק מטקס ההליכה לישון ועזרו להם לדעת שהם אהובים לפני שהם נרדמו". זה מזכיר לנו את החשיבות של הטקסים היומיומיים של תקשורת - גם אם נדמה לנו שהם לא חשובים - שמעבירים את האהבה והערכים שלנו, כגון להשכיב את ילדינו לישון כשאנו אומרים קריאת שמע

תגלית נוספת הייתה שהילדים האבלים פעמים רבות נושאים על כתפיהם כמות עצומה של אשמה. "כשהורה מעביר את המסר, 'אני חולה, אני גוסס, זה לא אשמתך, אני לא רוצה למות, אני שמח שאתה תמשיך לחיות ושיהיו לך חיים מלאים', זה ממש חשוב". ולהיפך, הדבר יזכיר לנו שבעודינו בחיים, עלינו לשים לב שלא להעביר להם אשמה לכל חייהם, על-ידי רמיזה שאכזבו אותנו או שהכשלונות שלנו הם במידה מסוימת בגללם.

גבי הייתה גם מופתעת לשמוע שאלות יותר יומיומיות - וספציפיות למדי - שאנשים רצו לשאול את הוריהם. באיזה קמח השתמשת? הריח הזה מזכיר לי את הילדות. באיזה בושם השתמשת? גם אני רוצה להשתמש בו. מהו המתכון של המרק שנהגת להכין? מענה על סקרנותם של הילדים ביחס לפרטים כאלה בהחלט יכול לעזור בתהליך האבל, היא אומרת. ואולי החשיבות של שאלות אלה עבור האבלים יכולה להגביר את המודעות שלנו לחשיבות של יצירת זכרונות משותפים עם ילדינו בזמן שעודינו כאן עמם - זכרונות כגון הריח במטבח בזמן ההכנות לשבת והריחות של המאכלים המיוחדים בחגים. 

בעיקרו של דבר, סיכמה גבי, האבלים חיפשו את העצה וההכוונה שהיו עוזרות להם לקבל החלטות חשובות בזמן שחייהם מתנהלים עתה ללא הוריהם. איזו תובנה מדהימה זו צריכה להיות עבורנו, שהדבר החשוב ביותר שאנו יכולים להשאיר לצאצאינו הוא מורשת של ערכים, במקום ירושה של סכום כסף נאה. 

האפליקציה של גבי, שנקראת RecordMeNow, היא למעשה סדרה של שלבים שעוזרת לאנשים ליצור ספריית וידאו למען ילדיהם. הספריה מחולקת לנושאים, בהתבסס על הממצאים של גבי. מטרה מרכזית היא לגרום להורים להקליט את אותם מסרים פשוטים בווידאו, לטובת הדורות הבאים. 

למשימתה של גבי, להביא אנשים להקליט מסרים משמעותיים למען האהובים שלהם לפני פטירתם, יש תקדים תנ"כי. זה מה שעשה יעקב אבינו כשקרא לבניו בהיותו על ערש דווי, לברכה אחרונה. יעקב ידע שמילותיו תהיינה בעלות השפעה גדולה הרבה יותר כשבניו יבינו שמותו קרב. המוות מעניק חשיבות שאין כדוגמתה למילים של אהובינו. 

האפליקציה RecordMeNow היא כמו עדכון דיגיטלי של רעיון זה. לעת עתה, זו אחת הדרכים הטובות ביותר שאני יודע עליהן, להגיע לתוחלת חיים שעולה אף על 120 שנה.