כיוון שמכתבים כה רבים לטור שלי עוסקים בקשר בין הכלה לחמותה, אני אוהבת ללקט טיפים ביחס להתנהלות במצב מורכב זה. נכון שצריך שניים כדי לרקוד טנגו, אולם לרוב אני מאמינה שאם הצד המבוגר והבוגר יותר (וזו אמורה להיות החמות), מתנהג כראוי, הכלה שלה – אם היא בריאה במידה סבירה – תתנהג באופן דומה. עד כה אין בעיה, נכון?

מה זה אומר בדיוק, "להתנהג כראוי"? אני יכולה לתאר לעצמי שישנן חמיות הסבורות כי זו התנהגות ראויה להתקשר לבן שלהן שיגיע כל ערב אחרי ארוחת הערב לבקר אותן ולעזור להן להחליף נורה שרופה או לתקן את הנזילה בברז. הן מאמינות שהוא קודם כל הבן שלהן ורק לאחר מכן בעל.

ייתכן שמבחינה כרונולוגית הן צודקות, אולם מבחינה פילוסופית הן טועות. האחריות הראשונה של בנן היא כלפי אשתו. אין מדובר רק בעניין של השערה או משאלת לב. הדבר מצוין בתורה מפורשות, מיד אחרי בריאת האישה: "עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כד). זה הכי ברור שיכול להיות.

למרות זאת, רבות מאיתנו מאפשרות לרגשותינו להכתיב את התנהגותנו. מתוך הרצון העז להיאחז בבנים שלנו ולא לאבד אותם, אנו גורמות בסופו של דבר בדיוק לזה – אנו מרחיקות אותם. אם נלחץ חזק מדי כדי לשמור על קשר, בעיקר קשר שאינו כולל את הכלה שלנו, או במקרה גרוע יותר, כשאנו מעבירות ביקורת על הכלה שלנו, אנו מעמידות את בננו במצב שבו הוא צריך לבחור. אם סדרי העדיפויות שלו ברורים, הוא יבחר באשתו ואנו נסתכן בהרס היחסים אתו. אם הוא בוחר בנו, זו תהיה טעות, והוא יהרוס את הנישואין שלו. האם יש הורה כלשהו שבאמת רוצה שזו תהיה התוצאה?

אלה הן טעויות אופייניות שמהן עלינו להתרחק. אולם הבה נניח שאיננו תובעניות או ביקורתיות מדי. כיצד ניצור יחסים טובים עם הכלות שלנו, יחסים בהם היא תרצה לבלות זמן איתנו וחשוב מכך, בהם היא תרצה שילדיה יבלו איתנו?

העצה המקובלת היא "תפתחי את הלב (או יש שאומרים את הארנק) ותסגרי את הפה". אני חושבת שזו נקודת פתיחה טובה. עם זאת, חברה הוסיפה לכך משהו חכם מאוד. היא אמרה "את צריכה להיות בעלת ערך מוסף". הכלות שלנו (למען האמת עדיין אין לי כלה אבל הדברים תקפים גם לגביי ביום שבו תהיה לי אחת כזו) צריכות להרגיש שהקשר עמנו מיטיב עמן – בין אם כלכלית, בין אם בשירותי בייביסיטר, בתמיכה רגשית, בתמיכה פיזית – כל מה שניתן לחשוב עליו. הצד המבוגר והבוגר יותר אליו התייחסנו לעיל, צריך לקחת אחריות ולהיות הצד הנותן – ולא לדאוג מה אנו מקבלות בתמורה. אם אנו נתפסות כצד הנותן, כבעלות ערך מוסף, הכלות תרצנה אותנו בסביבה (לא באמת חשוב מהי המוטיבציה שלה, אנחנו פשוט רוצות שהיא תרצה אותנו בסביבה!).

אם אנחנו נתפסות כנוטלות, כממוקדות בתועלת העצמית שלנו, הכלות תהיינה פחות נלהבות לגבי המעורבות שלנו בחייהן. כמובן, בעולם אידיאלי היינו רוצות שמערכת היחסים תהיה מערכת יחסים של מחויבות ואהבה, אולם נקודת הפתיחה תלויה בנו, כשנציב את עצמנו בעמדה של הענקת ערך מוסף. מערכת יחסים זו היא מטבעה מאתגרת. ישנן אפילו הלכות שנקבעו בהתבסס על הרעיון שהיחסים ביון חמות וכלה הם הרבה יותר טעונים מאשר היחסים בין חמות לחתנה. הפוטנציאל למתח וללחץ בהחלט קיימים. אולם אני בונה לי ארגז כלים ליום שבו יגיע הרגע, ומקווה שאצליח להפוך את עצמי לבעלת ערך מוסף בעת הצורך.