כשראיתי השבוע את צילומי האוויר השחורים של מבוא מודיעים הופתעתי לגלות שהמושב כמעט לא התפתח מאז ימי ההופעות ההן. ואנחנו מדברים על חצי יובל, כן? בעוד כמה חודשים ימלאו 25 שנים לפטירתו של קרליבך. לפי הדיווחים והתמונות בעיתונים, בסך הכול חמישים בתים היו שם, בשטח אדמה ששווה היום מיליונים. תנופת הבנייה האדירה של אזור מודיעין כאילו דילגה על המקום הזה, שנשאר אותו כפר פסטורלי. ייתכן מאוד שזה חלק מהקסם שלו. מצד שני, אני מכיר עוד כמה מושבים וקיבוצים בארץ שהקסם שלהם היה בקטנותם, ובכל זאת שכונת ההרחבה היוקרתית גדולה היום יותר מהיישוב המקורי. לא כך במבוא מודיעים. שם הזמן והנדל"ן עצרו מלכת.

השבוע פתחתי את הספר 'ר' שלוימל'ה' שכתב הרב משולם ברנדווין, וחזרתי אל הפרקים שמתארים את תחילת ההתיישבות שם. היישוב מבוא מודיעים הוקם כהיאחזות נח"ל של גרעין עזרא לפני 55  נים, בשנת 1964 .שש שנים אחר כך הוא ננטש כשאנשיו עברו למקום הקבע במבוא חורון. בשנת 1975 השתתף שר האוצר המיתולוגי פנחס ספיר בהופעה של קרליבך, וכשראה את ההשפעה שיש לו על הקהל, הציע לו להקים יישוב בארץ שאליו יעלו תלמידיו מחו"ל. למחרת נקבעה ביניהם פגישה, ואחריה התחילו החיפושים בכל הארץ למצוא את המקום שיתאים להקמת יישוב כזה. יעקב שמש, תלמידו של קרליבך, חרש את הארץ לאורכה ולרוחבה, מיערות הכרמל שבצפון דרך הרי ירושלים ועד חולות הנגב שבדרום, ולבסוף הוחלט להקים את היישוב על אדמת המאחז הנטוש שביערות בן שמן. העיר מודיעין הסמוכה עוד לא הייתה אז אפילו בחלומות. המבנים הסמוכים ביותר היו קברות המכבים.

קרליבך גר במושב עד יומו האחרון, וגם אחרי פטירתו הבית שלו נשאר כמו שהוא, כ-25 שנה, עד יום חמישי שעבר. כשחזרו תושבי המושב ביום ראשון לאמוד את הנזקים הכבדים הם נדהמו לגלות  בעוד הבית נשרף כולו, ספרייתו הגדולה, על מאות ספרי גדולי החסידות – הקדושת לוי, הנעם אלימלך, מי השילוח, רבי נחמן ועוד ועוד – שאת תורתם כל כך אהב ללמוד וללמד, ניצלה מהאש.

עכשיו תדמיינו את קרליבך מספר את הסיפור הפלאי הזה. געוואלד.

בבית הספר האזורי 'שלהבת' שבקריית החינוך שעלבים, למדנו ביחד עם הילדים של מבוא מודיעים. הכרנו מקרוב מאוד את הדור השני של ההיפים מוודסטוק שחזרו בתשובה, את הילדים של ילדי הפרחים. הם בלטו בנוף האנושי בבית הספר הפא"יניקי. החל מכיפות הצמר והפאות הארוכות (שאז ממש לא היו מקובלות בציונות הדתית) ועד השמות המאוד לא סטנדרטיים שלהם: יהללאל, מורשה, חמלה, תגלנה, נרוממה, טוב-לב, עליון, עונג, מלכיצדק וגם אחיו הבכור אש-קודש שנקרא כך על שם ספרו של רבי קלונימוס מפיאסצ'נה הי"ד. הוא למד כיתה מעליי, ילד עדין במיוחד עם שם בלתי נשכח. יום אחד, שנים אחרי שסיימנו את בית הספר, הדלקתי את הרדיו, זה היה בימי האינתיפאדה השנייה, ושמעתי שבפיגוע במשרדי הביטוח הלאומי במזרח ירושלים נרצח המאבטח אש קודש. מיד ידעתי שזה הוא. לא נראה לי שיש עוד מישהו שמסתובב עם שם כזה בעולם.

לא התחברתי לרוח הביטניקית של המושב ולכל מה שראיתי שם, אבל במבט לאחור אני יכול לומר שהיו שם דברים שבתחילת שנות ה-80 נחשבו מקוריים ואפילו מוזרים והיום הפכו למיינסטרים. למשל טרנד הבריאות. אני זוכר עד היום את האוכל הטבעוני שאכלו שם, את המפעל לייצור גרנולה, את המטפחות הצבעוניות הגדולות שכיסו את ראשי הנשים, שנות דור לפני לינור אברג'יל.

אבל הטרנד הכי משמעותי שהגיע משם הוא כמובן נוסח קרליבך. היום שרים בכל העולם היהודי את קבלת שבת בנוסח קרליבך, אבל בעצם הכול התחיל שם, בבית הכנסת הקטן של המושב, וברחבת הדשא שלפניו. לשבתות שקרליבך עשה במושב הגיעו אנשים מכל העולם כדי להשתתף בתפילות ובריקודים. גם אחרי פטירתו המשיכה מורשתו המוזיקלית, כאשר הפסטיבלים הראשונים של תלמידיו התקיימו שם ומשכו אלפים. חיים דוד סרצ'יק, יהודה כ"ץ ורבע לשבע, להקת המושב ועוד רבים וטובים.

ואיך אפשר לכתוב על מבוא מודיעים בלי להזכיר את משפחת סלומון. זמן קצר אחרי פטירת קרליבך הקליט בן ציון סלומון ביחד עם בניו סדרת אלבומים נהדרת שבה הם שרים ומנגנים ביחד, ובעצם  מלמדים את העולם איך בדיוק מבצעים את הנוסח שלו. אני מקווה שאני לא הולך להסתבך פה עכשיו עם כמה מידידיי הזמרים, אבל אני חושב שיהודה סלומון הוא המבצע הטוב ביותר של שירת קרליבך. נו טוב, ככה זה כשאתה גדל בבית שממול ביתו של ר' שלמה.

משפחת סלומון הוציאה לאור גם אלבום שנקרא "Harmony Me Give "עם השירים הכי יפים והכי לא ידועים של קרליבך. עד היום אנחנו שרים בבית בסוף כל סעודת שבת את "שיר המעלות" במנגינה שלמדנו מהם. מנסים, לא בהצלחה יתרה, לבצע את הקולות השניים, השלישיים והרביעיים של  סלומונים הנפלאים. האלבום הזה הוקלט כולו באולפן הביתי של משפחת סלומון, אולפן שנשרף גם הוא כליל.

ביום שישי הלכתי לכפר הנוער בן שמן, לשם פונו תושבי מבוא מודיעים. רציתי לראות מי דואג לאנשים הלא שגרתיים האלה. כל אדם שביתו נשרף וצריך להתחיל הכול מהתחלה זקוק לעזרה, אבל נדמה לי שכשמדובר באנשי רוח, אמנות וגרנולה – יש צורך גדול במיוחד בתמיכה של אנשי מעשה.

היה כל כך מרגש לראות את הכמות המטורפת של אוכל, בגדים, נעליים, צעצועים, מוצרי היגיינה,  עגלות ילדים וחיתולים שנאספו בזמן כה קצר. סליחה על הקלישאות, אבל יש לנו עם נפלא. עם שקם בבוקר ושומע לא על פיגוע לאומני - בסך הכול שריפה – מעמיס את הרכב בכל טוב ונוסע לתת אותו לאנשים שלא הכיר ושלא יכיר. בשעה אחת וחצי בצהריים אחת מרכזות הסיוע מטעם המועצה האזורית חבל מודיעין ביקשה, התחננה, שכל מי שיש לו קשר לקבוצות ווטסאפ שיודיע שם שאין יותר צורך בבגדים לתושבי מבוא מודיעים. כל הכוחות חדל. כמה זוגות מכנסיים ומברשות שיניים צריכות חמישים משפחות? אבל בהמולה הרבה (כל הזמן נכנסו עוד ועוד אנשים עם חבילות ענקיות) אף אחד לא בדיוק שמע את בקשתה.

בהמשך השבוע עברו אנשי המושב לטיפול המסור של המועצה האזורית נחל שורק. הם שוכנו במוסדות החינוכיים ביד בנימין ובחפץ חיים ובעצם קיבלו הכול. שירותי שמירטוף ופעילות לילדים, תמיכה נפשית מצוותי צח"י למבוגרים, אוכל (טבעוני) ואפילו פנסיון לכלבים. חלק לא מבוטל מהאנשים שהתגייסו למשימה נזכרו בתמיכה שהם עצמם קיבלו מיהודים טובים אחרי שאיבדו את בתיהם בגוש קטיף.

ואיך אנחנו יכולים לעזור? קודם כל אני מקווה שמשרדי הממשלה הרלוונטיים יעשו הכול כדי לבנות מחדש את מבוא מודיעים במהרה. בינתיים תוכלו למצוא ברשת יוזמות שונות של תמיכה כלכלית בתושבי המושב ובבתי העסק שלהם. אני שומע כבר על אירוע גדול שמתוכנן בקרוב בהיכל התרבות בפתח תקווה שהכנסותיו קודש למטרה זו. הייתי קורא לכם לקנות את האלבומים הנפלאים של משפחת סלומון שאיבדה הכול, אבל בעיניי זה לא חסד עם משפחת סלומון. זה חסד עם המשפחה שלכם.

מתוך הטור השבועי ב"בשבע".