בבוקר שאחרי חתונתי, התעוררתי בסוויטה במלון בירושלים והתכוננתי לרדת לארוחת בוקר מפוארת עם בעלי מזה מספר שעות, לרגל ירח הדבש שלנו. לפני שיצאתי מהדלת, עצרתי, שכחתי משהו. רצתי חזרה למזוודה שלי ובחרתי צעיף שהתאים בדיוק לבגדיי. הסתכלתי במראה, ובלי מיומנות או ניסיון כלשהו (בעצם לא היה לי מושג מה אני עושה!) קשרתי את הצעיף וכיסיתי את שערי הארוך לראשונה בחיי. כשיצאתי החוצה מחדר המלון באותו בוקר, הייתה זו הפעם הראשונה שבה אף אחד אחר לא יכול היה לראות את שערי.

מאז אותו יום לפני 18 שנה, רק בעלי ובני משפחתי היו הגברים היחידים שראו אותי בשיער לא מכוסה. במבט לאחור, אני מחייכת לתמימותי. הייתי בקושי בת 20. כל כך אידיאליסטית, כל כך טהורה. הייתי כל כך נלהבת מהמראה ומהסטטוס החדש המתלווה אליו. הסטטוס של להיות יהודיה דתית נשואה. הייתי מלאת ציפייה ללכת לקנות אביזרים, ולהשתמש ביצירתיות ובכשרון האמנותי שלי כדי לקיים מצווה זו. כל כך הרבה אפשרויות, כל כך הרבה צבעים… זה הולך להיות ממש כיף! חשבתי לעצמי. באותה תקופה חייתי בישראל, וזו הייתה הנורמה במעגלים החברתיים שלי. את מתחתנת - את מכסה את השיער שלך. ברומא, כידוע, התנהג כרומאי… ואני שמחתי על ההזדמנות.

כעבור 18 שנה. אני עדיין מכסה את שערי. ההתרגשות דעכה עם השנים. עברתי שלבים רבים ותהליכים שונים בחיבור שלי למצווה זו. לא אשקר ואומר שזה תמיד היה קל. היו רגעי משבר. היה עליי לחפש ולמצוא משמעות משלי לרעיון של כיסוי ראש, אחרי שההתרגשות הראשונית התפוגגה. היה עליי להפוך זאת למשהו שאני גאה בו. כל. יום. ויום. למרות שלא בא לי, או כשחם מדי לשים משהו על הראש.

בחרתי להמשיך לעשות זאת, לא מתוך הרגל, אלא מתוך בחירה. ואני עדיין בוחרת לדבוק במסורת זו, בדיוק כפי שעשתה סבתא רבתא שלי ואמותיה לפניה באירופה, עד שנלקחו לתאי הגזים באושוויץ. בדיוק כפי שסבתא רבתא של בעלי ואמותיה לפניה עשו בצפון אפריקה. ובדיוק כפי שאני מדמיינת את הנשים היהודיות בארץ ישראל לפני אלפי שנים. אני בוחרת להמשיך את המסורת.

חווה לוי. כן, היא חובשת פאה.

שמירת מצוות אמורה למלא אותנו בשמחה. הדבר תקף לגבי כל מצווה. הן נועדו לשמש כדרכים להתחבר לבורא העולם. מצווה היא יקרת ערך, בדומה ליהלום. אף אחת מהמצוות לא אמורה להרגיש כבדה או מעיקה. באופן אידיאלי, המצווה אמורה לרומם את רוחנו. אם זה לא המצב, ייתכן שזהו סימן לכך שדרוש כוונון מחודש. ייתכן שעלינו לשנות את אופן קיום המצווה. שבו ולמדו מהי המשמעות העומדת מאחורי מצווה מסוימת, מצאו מקור השראה חדש, קבלו עצה ממנטור/ית רוחני/ת, חפשו כיצד למצוא דרך שבה קיום המצווה משמחת אתכם. האל רוצה שנמצא משמעות ושמחה במצוות ובחיים.

נו, אז מדוע מכסות נשים יהודיות את שערן?

לו הייתם שואלים חמש נשים שונות שאלה זו, ייתכן שהייתם מקבלים חמש תשובות שונות. אחת הייתה עונה שהיא שומרת את שערה בבלעדיות עבור בעלה. אחרת הייתה עונה שהיא עושה זאת בגלל שאמה עשתה זאת. אחרת הייתה אומרת שעבורה המצווה קשורה לחוקי הצניעות. עבור חלקן, המצווה הייתה מבוססת על שיקולים הגיוניים, עבור אחרות - על שיקולים רגשיים.

ברצוני לשתף אתכם במספר רעיונות שדיברו ללבי.

בתלמוד כתוב שאלוהים קלע את שערותיה של חווה לצמות לפני שנישאה לאדם. הדבר מדגיש את כוחו המושך של השיער. שיער הוא חלק גדול מהמשיכה שלנו כנשים. השיער אולי נראה חסר חשיבות, כאילו הוא לא חלק חיוני מגופנו. כשהוא נגזז אנו לא מרגישים כאב. אך מעניין שהשיער צומח בכיוון מנוגד לחלק החשוב ביותר שבנו - המוח. אפילו שיער הגוף שלנו צומח בכיוון מנוגד לאזורים של כוח - בבתי השחי, מתחת לזרועות - המשמשות כאמצעי לפעולה בעולם, ועל איברי הרבייה שלנו, שהם האזור של היצירה והיצירתיות הרבים ביותר.

ישנם שיעורים מעמיקים בקבלה על ההילה רבת העוצמה הנובעת מראשו של האדם. התלמוד מספר כיצד מלאך מלמד את התורה כולה לעובר ברחם. אור זה ברחם זוהר מעל לראש, והוא נשאר דלוק למשך כל חייו של האדם.

מבחינה קבלית, כשאישה נישאת, ההילה שלה משתנה. הילה מיוחדת זו הופכת אותה לפגיעה יותר לכוחות שליליים חיצוניים. נישואין ויחסים אינטימיים הם בעלי פוטנציאל עצום. יש בהם כל כך הרבה אנרגיה. ובמקום שבו יש יותר אנרגיה רוחנית, אנו זקוקים ליותר הגנה רוחנית. כיסוי הראש פועל כדרך להגן על האישה מכוחות שליליים אלו.

מבחינה הסטורית, נשים תמיד נהגו לחבוש כיסויי ראש, יהודיות ולא יהודיות כאחד. כפפות וכובעים היו סמל חברתי של מעמד וכבוד. מלכת אנגליה תמיד חובשת כובע או כתר על ראשה כשהיא מופיעה בציבור, עד עצם היום הזה. כשאשה נישאת, היא עולה בדרגה ובמעמד מכיון שחובותיה וגבולות האחריות שלה מתרחבים, במשפחה, בקהילה.

יש אנשים שלא שמים לב שראשי מכוסה. לחלק מהאנשים, זה אולי נראה טבעי כשאני עם פאה או תוספת שיער מלאכותית. אולי האנשים סביבי אינם יודעים, אך אני תמיד מודעת לכך שאני מכסה את שערי. למרות שפאות בימינו יכולות להיות מאוד נוחות, עדיין מרגישים אותה על הראש. אני מתהלכת בעולם הזה עם מודעות מתמדת לכך שאני אישה יהודיה ונשואה - מחוץ לתחום לגבי מערכות יחסים אינטימיות אחרות. ישנו מחסום שמפריד ביני לבין גברים אחרים. אני באופן אישי מרגישה אסופה וממוקדת יותר כשראשי מכוסה.

כשאני מתלבשת כל בוקר, בסגנון הייחודי שלי, אני לוקחת רגע כדי לעמוד מול המראה. אני מסתכלת על עצמי ושואלת את עצמי: האם אני מייצגת את האני האמיתי שלי? האם אני נראית מכובדת? האם אני מייצגת את הנשמה שלי, האם אני בתו של המלך? הטאץ' האחרון לפני שאני מתחילה את היום שלי כאשה עובדת ועסוקה, הוא לכסות את שערי.

עכשיו, אני מוכנה. אני מרגישה כנסיכה, עם כתר על הראש. מוכנה לייצג את עצמי בפני העולם. מוכנה לקדש את שמו של האל בעולם כמיטב יכולתי.

זוהי הבחירה שלי. זוהי המסורת שלי. אני מרגישה זכות וגאווה גדולה לשאת את הכתר על ראשי.