לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




לתת לתלמיד כנפיים

לתת לתלמיד כנפיים

מי יודע מהן היכולות שלו אם הוא מסוגל להרים מצגת ברמה מקצועית כזו?

מאת

זו הייתה אחת מהתמונות ההזויות ביותר שאי פעם חוויתי כמחנך.

עד שכבר הצלחתי לאסוף את התלמידים וסוף סוף נהיה לי שקט בשיעור, אני קולט רחפן קטן שהתרומם מסוף הכיתה, מהמקום של התלמיד הכי חלש בכיתה, מבחינה לימודית ומבחינה חברתית. מה נכנס בו ומה הוא בדיוק חשב לעצמו?

השתגעתי לגמרי. רחפן בכיתה? אתה רציני? בן אדם, מה נסגר?

כמובן שהלך השיעור. צחוקים בכל מקום. התלהבות. ואז אותו תלמיד דחוי, הוציא קצת את הראש שלו מתחת לשולחן עם השלט, מודע לכך שזה הולך להיות כנראה הצעד האחרון שלו בכיתה, שהרי הוא הולך לטוס הרבה יותר מהר מהרחפן שלו למנהלת. הוא חיכה בלחץ לבאות.

פתאום אני קולט משהו מוזר: בפעם הראשונה אי פעם, הוא היה מוקף בתלמידים שהתקרבו אליו בסקרנות וכעת רצו לבדוק ולגעת ולהרגיש את הרחפן הזה.

הרגשתי בלב שלי הר געש שמחכה להתפרץ ואני מנסה בכוח לעכב אותו.

המשכתי לשתוק ולהסתכל על המחזה. השיעור כבר ממילא אבוד מזמן. אחרי כמה רגעים הרגשתי שמשהו בכעס התהומי שלי נכבה.

"בוא לפה" אמרתי לו. כל הכיתה הסתכלה עליו במבט של 'הלך עליך'. הוא ניגש אליי נבוך כולו, מודע להשלכות הבאות.

"מה זה הדבר הזה?" שאלתי אותו, ושיחקתי אותה טמבל.

"זה רחפן המורה" ענה לי, חושב שאני מנסה להכריח אותו להודות באשמה.

"עד איזה גובה הרחפן הזה מסוגל לעוף?" המשכתי לחקור אותו.

"לא יודע, נדמה לי עד קומה שישית ככה" הוא התחיל להתבלבל, לא מבין לאן השיחה הולכת.

"ואתה יודע לשלוט בדבר הזה כמו שצריך?" עכשיו העיניים שלו נדלקו מחדש. נצצו. ברקו. כאילו שהוא ראה התגלות:

"בטח המורה" חייך לראשונה. "אני אלוף בזה?".

"אתה בטוח?" שאלתי בהתרסה.

"ברור!" ענה והסתכל על שאר הכיתה שעקבה בעניין אחר המתרחש.

"אז בוא נראה אותך" וביקשתי מכל הכיתה לצאת החוצה למגרש, שם הוא התחיל להעיף אותו גבוה ולעשות סיבובים. ברגע הבא כבר כל הכיתה הסתובבה סביבו, כולם ביקשו והתחננו שיביא להם גם לשחק עם הרחפן .

אחרי רבע שעה אמרתי לו: מחר אתה מגיש לי מצגת על הרחפן הזה. אני רוצה לדעת עליו הכול.

זו הייתה מצגת שכיכבה באספת המורים הבאה,  וכל המורים המקצועיים נדהמו איך תלמיד כל כך חלש מסוגל להרים מצגת מקצועית כל כך ואם אלו באמת היכולות שלו, אז איפה הוא היה עד עכשיו?

בסוף השיעור שבו הראה לכולנו את המצגת, רגע לפני שיצא להפסקה, ניגש אליי ואמר לי:

"תודה שלא העפת אותי למנהלת.  היה לי כיף לעשות את המצגת. ובפעם הראשונה בחיים, קיבלתי הזמנה להגיע לבית של חבר מהכתה".

"אחלה" אמרתי לו: "אבל להבא אם אתה מתכוון להביא לכיתה רחפן או להנחית כאן מסוק או נושאת מטוסים, תשתדל לעדכן אותי קודם. לא כל יום אני מוכן להפוך את הכיתה שלי לבסיס של חיל האוויר".

"סגור" הבטיח לי ולחצנו ידיים.

 

20/5/2019

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) מירי מויאל, 22/5/2019 04:16

מורה לחיים

זאת צריכה להיות המטרה העליונה של מורה. להיות מורה דרך. להסתכל על הילד באמת. להבין את הצורך שלו. להסתכל מעבר להתנהגות המפריעה. לנצל את הרגע לרומם ולהעצים אותו. אין לי ספק שחל שינוי עצום אצל הילד בגלל יחס המורה אליו ובגלל האופן שהתייחס למקרה.. כל הכבוד! ירבו מורים כמוך! ישר כוח!

(1) סיגל, 21/5/2019 11:29

מחנך לדוגמא ומופת

מרגש עד דמעות, הילדים הם רק קטנים בגוף אבל מצפים ליחס ולאהבה ובעיקר למישהו שיאמין בהם . רק גישה מכילה כזו ובגובה העיניים תגרום להם להאמין בערכם ולהיות מבוגרים טובים וחיוביים. האור דולק בכל אחד צריך רק שיראו את מה שיחיד ומיוחד . אשרך! מאמר שחובה להפיץ בכל מסגרות החינוך.

 

תגובה למאמר:

  • (כתובת האימייל לא תוצג.)


  • 2000
שלח תגובה
stub