זו הייתה אחת מהתמונות ההזויות ביותר שאי פעם חוויתי כמחנך.

עד שכבר הצלחתי לאסוף את התלמידים וסוף סוף נהיה לי שקט בשיעור, אני קולט רחפן קטן שהתרומם מסוף הכיתה, מהמקום של התלמיד הכי חלש בכיתה, מבחינה לימודית ומבחינה חברתית. מה נכנס בו ומה הוא בדיוק חשב לעצמו?

השתגעתי לגמרי. רחפן בכיתה? אתה רציני? בן אדם, מה נסגר?

כמובן שהלך השיעור. צחוקים בכל מקום. התלהבות. ואז אותו תלמיד דחוי, הוציא קצת את הראש שלו מתחת לשולחן עם השלט, מודע לכך שזה הולך להיות כנראה הצעד האחרון שלו בכיתה, שהרי הוא הולך לטוס הרבה יותר מהר מהרחפן שלו למנהלת. הוא חיכה בלחץ לבאות.

פתאום אני קולט משהו מוזר: בפעם הראשונה אי פעם, הוא היה מוקף בתלמידים שהתקרבו אליו בסקרנות וכעת רצו לבדוק ולגעת ולהרגיש את הרחפן הזה.

הרגשתי בלב שלי הר געש שמחכה להתפרץ ואני מנסה בכוח לעכב אותו.

המשכתי לשתוק ולהסתכל על המחזה. השיעור כבר ממילא אבוד מזמן. אחרי כמה רגעים הרגשתי שמשהו בכעס התהומי שלי נכבה.

"בוא לפה" אמרתי לו. כל הכיתה הסתכלה עליו במבט של 'הלך עליך'. הוא ניגש אליי נבוך כולו, מודע להשלכות הבאות.

"מה זה הדבר הזה?" שאלתי אותו, ושיחקתי אותה טמבל.

"זה רחפן המורה" ענה לי, חושב שאני מנסה להכריח אותו להודות באשמה.

"עד איזה גובה הרחפן הזה מסוגל לעוף?" המשכתי לחקור אותו.

"לא יודע, נדמה לי עד קומה שישית ככה" הוא התחיל להתבלבל, לא מבין לאן השיחה הולכת.

"ואתה יודע לשלוט בדבר הזה כמו שצריך?" עכשיו העיניים שלו נדלקו מחדש. נצצו. ברקו. כאילו שהוא ראה התגלות:

"בטח המורה" חייך לראשונה. "אני אלוף בזה?".

"אתה בטוח?" שאלתי בהתרסה.

"ברור!" ענה והסתכל על שאר הכיתה שעקבה בעניין אחר המתרחש.

"אז בוא נראה אותך" וביקשתי מכל הכיתה לצאת החוצה למגרש, שם הוא התחיל להעיף אותו גבוה ולעשות סיבובים. ברגע הבא כבר כל הכיתה הסתובבה סביבו, כולם ביקשו והתחננו שיביא להם גם לשחק עם הרחפן .

אחרי רבע שעה אמרתי לו: מחר אתה מגיש לי מצגת על הרחפן הזה. אני רוצה לדעת עליו הכול.

זו הייתה מצגת שכיכבה באספת המורים הבאה,  וכל המורים המקצועיים נדהמו איך תלמיד כל כך חלש מסוגל להרים מצגת מקצועית כל כך ואם אלו באמת היכולות שלו, אז איפה הוא היה עד עכשיו?

בסוף השיעור שבו הראה לכולנו את המצגת, רגע לפני שיצא להפסקה, ניגש אליי ואמר לי:

"תודה שלא העפת אותי למנהלת.  היה לי כיף לעשות את המצגת. ובפעם הראשונה בחיים, קיבלתי הזמנה להגיע לבית של חבר מהכתה".

"אחלה" אמרתי לו: "אבל להבא אם אתה מתכוון להביא לכיתה רחפן או להנחית כאן מסוק או נושאת מטוסים, תשתדל לעדכן אותי קודם. לא כל יום אני מוכן להפוך את הכיתה שלי לבסיס של חיל האוויר".

"סגור" הבטיח לי ולחצנו ידיים.