לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




צוואת החתן

צוואת החתן

"הדבר שהכי חשוב לי, יותר מכל דבר אחר, זה לעולם לא להיות חלק ממשהו בינוני. שהחיים שלי לא יהיו בינוניים. כי עשיתי דרך ארוכה ותמיד אמרתי שכל המהמורות שבה חייבות להיות בסוף לברכה" . קריאת כוון וצוואה לבתים של כולנו.

מאת

הדבר האחרון שהייתי רוצה הוא להכאיב לכם השבוע עם עוד סיפור קורע לב. די לכם בתמונת אלמנתו ושנים עשר יתומיו של הרב אחיעד אטינגר הי"ד בלוויה, אני יודע. אבל מה לעשות. אי אפשר להשאיר את ההספד המכונן הבא כנחלתם הבלעדית של חברי קיבוץ בית זרע או של תלמידי הישיבות, שעמדו זה לצד זה, ביום שישי שעבר, בבית הקברות הישן של הקיבוץ, בהלוויה של תום קפשוק ז"ל. תום נולד בקיבוץ שבעמק הירדן לפני 24 שנים, בן למשפחה ותיקה מדור המייסדים. אביו דן מגדל אבוקדו בעמק ואמו אורלי מטפלת במים. הוא למד בתיכון האזורי בית ירח, התנדב לשנת שירות בחיפה, ואז התגייס לגדוד 50 של הנח"ל, במסגרת גרעין של השומר הצעיר. שם, בבא"ח נח"ל, הוא פגש חיילים דתיים. שיחות משמעותיות במיוחד תוך כדי שמירות ליליות, עם חברו לגדוד, שוהם שרגאי, תלמיד מכינת עצמונה, גרמו לו להחליט לרדת דרומה, לישוב נווה, להכיר מקרוב את המכינה. זה התחיל בביקורים מזדמנים בשבתות וחופשות, והפך, אחרי השירות, ללימודים מלאים, קרוב לשלוש שנים, בבית המדרש לבוגרי צבא של המכינה. בכל התקופה הזאת הוא שמר על קשר חם עם ההורים בקיבוץ, שליוו ותמכו. ואז הוא פגש את רבקה דורון. רבקה הגיעה מרקע אחר לגמרי. היא בתו של הרב ישעיהו דורון, גדלה ברובע היהודי ולפני כן, כילדה, בגוש קטיף. בשנתיים האחרונות רבקה לימדה באולפנת צביה מעלה אדומים, שבה גם למדה. החופה נערכה ברמת רחל. על ההזמנה ששלחו לבני המשפחה ולחברים המגוונים מהישיבה, מהקיבוץ, מהצבא ומהאולפנה, בחרו תום ורבקה לשלב איור של שדות עמק הירדן ועל הרקע שלו מילים שכתב הרב קוק בספר אורות: "ארץ נעימה דורשת היא את בניה, פושטת את זרועותיה אליהם באהבה, שובו שובו בנים גולים לחיק אמכם, שובו וזכרו א-ל חיים מחוללכם, זכרו נעימות מתיקות עוז אהבתו, אשר בבית אמנו הנה הוא מייחל לגלותה לנו".

ביום שני, ז' בשבט, שלושה שבועות אחרי החתונה, אסף תום את כלתו הטרייה מהאולפנה שבה לימדה אל ביתם החדש ביישוב עלי. בדרך, ליד כוכב יעקב, הם התנגשו חזיתית במשאית. רבקה נהרגה במקום. תום נפצע קשה מאוד. "אנו ביממה כואבת מאוד, בה נתבשרנו על התאונה הנוראה שעברה על בוגרנו האהוב שזה עתה התחתן", נכתב בהודעת המכינה. "רבקה רעייתו הכלה נהרגה ותום פצוע קשה. שמחתנו הפכה לזעקת תפילה. הוסיפו גם אתם תפילה ותורה לזכות תום בן אורלי ולעילוי נשמת רבקה בת רות". רבקה נקברה עוד באותו לילה בהר הזיתים, סמוך לאמה, הרבנית רות דורון, שנפטרה לפני כחמש שנים. תום אושפז במצב קשה מאוד במרכז הרפואי הדסה עין כרם. במשך שבועות נאבקו הרופאים על חייו, אבל ביום חמישי שעבר, ערב ז' באדר, בדיוק חודשיים ימים אחרי רעייתו, הוא השיב את נשמתו המיוחדת לבוראה. סופדים רבים, מכל מעגלי החיים של תום, ספדו לו בהלוויה. כל אחד סיפר על התום שהוא הכיר. ואז אבא של רבקה, הרב ישעיהו דורון, שזכה להיות חותנו של תום במשך שלושה שבועות, הקריא מכתב. דברים שכתב תום עצמו לרבקה ימים ספורים לפני החתונה. באישור המשפחה אני מביא את המכתב )תוך השמטת הקטעים האישיים יותר(, ויהיו הדברים לעילוי נשמתם של תום בן דן ורבקה בת הרב ישעיהו. "אני לא מאמין שהגענו לשלב הזה! אני כותב את זה בתחילת השבוע שבו החלטנו )מה 3 החלטנו בסוף?( לנהוג כמנהג אבותינו הקדמונים... ולא להיפגש. ואני מקווה שהשבוע שעבר עלייך, עם כל סיבוכיו, היה גם מרגיע ומלא בשמחה ומחשבות ממלאות תקווה ואופטימיות. אני מקווה שהיית מוקפת באנשים שאוהבים אותך ושאת אוהבת, ושהיה לך גם הרבה זמן לעצמך, להביט ולהתבונן על הדברים ששייכים רק אלייך. "אנחנו לא יודעים באמת מה יהיה, ורוב החששות הם סביב זה. מה אנחנו כן יודעים? זה העיקר בעיניי: אנחנו יודעים שאנחנו נכנסים למשהו גדול, גדול מאיתנו, הזוי. הבנת והכרת הפוטנציאל בבית שנבנה היא העיקר, כי הכול מתחיל משם. "זה קצת מזכיר לי את הנשמה: אנחנו מאמינים שהכול מתחיל ממנה. שיש בכל יהודי משהו יסודי, ראשוני לכל הסיבות וההשתלשלויות שהוא עבר במהלך החיים. ראשוני וקודם לכל הבחירות הטובות או הרעות שהוא בחר לעשות בחיים שלו. והדבר הראשוני הוא שיש לו נשמה, הוא טהור והוא טוב והוא אלוקי. והנשמה לא בידיים שלו. הוא קיבל אותה כשנולד. אף אחד לא שאל אותו. ולכן הוא גם לא יכול להיפטר ממנה או להפסיק אותה או להחזיר אותה. ומהנשמה הכול מתחיל. "נראה לי שגם בבית בישראל זה נבנה ככה. זה כמו חוק טבע שאי אפשר לשנות. הכול כבר קיים בבית שלנו, הכול נמצא. ברור שאנחנו חייבים לגלות את זה ולעמול כל החיים שזה ייצא אל הפועל, אבל תמיד צריך לזכור שהכול נמצא. הכול כבר בנוי ומשורטט בתוכניות ואנחנו לא יוצרים יש מאין, אנחנו יוצרים יש מיש". וכאן עובר תום לדבר על הדרך שעשה כל אחד מהם 4 עד לחופה: "אני חושב שלשנינו היו עד עכשיו חיים די מעניינים, עם חלקים מורכבים ולא תמיד קלים, עם סערות נפש ושינויים עצומים שהשפיעו עלינו לא מעט. ייקח זמן עד שאני אבין )אם בכלל( את מה שעברת עם אמא שלך ז"ל. ייקח עוד זמן עד שאצליח להסביר לי ולך בדיוק את תהליך התשובה שלי )להבדיל...( ואת העולם הקודם שלי. עולם שאני כאילו לא כזה מרגיש אותו, ואת אולי לא כזה מרגישה אותו בכל רגע ורגע, אבל הוא בטוח חלק ממני מאוד. "אז חוץ מזה שאני בטוח שזה ייתן לנו הרבה, מה שעברנו, אני יכול להגיד שאצלי לפחות זה מייצר את התחושה שאם עברתי תהליך ודרך כזאת ארוכה, יש לזה מטרה ותפקיד גדול, ומוטל עליי הרבה על הכתפיים. יש לי אחריות לדבר הזה. אני לא רוצה שזה יהיה לשווא. והדבר שאני כל הזמן מרגיש בשנים האחרונות שהכי חשוב לי, יותר מכל דבר אחר, זה לעולם לא להיות חלק ממשהו בינוני. שהחיים שלי לא יהיו בינוניים. כי עשיתי דרך ארוכה ותמיד אמרתי שכל המהמורות שבה חייבות להיות בסוף לברכה ולהניב פירות טובים. ואת הכי הכי מתאימה לי בקטע הזה. אני יודע שאת לא חושבת ככה על עצמך, אבל זה בגלל שזה כל כך טבעי אצלך – שאת לא כזה מודעת לזה. לפני שהלב התחיל להתעורר אצלי, כשנפגשנו בהתחלה, זו הנקודה הראשונה שראיתי בך. אני לא יודע איך לקרוא לזה. פעם אחת אבא שלך אמר לי 'לרבקוש מגיל קטן היה חוש לקודש...'. אולי חוש לקודש זאת ההגדרה ואולי יש אחרת, אני אומר את זה כדי שלא תילחצי. זה לא שאני מציב פה רף שאת תצטרכי לעמוד בו, כי את כבר היום עומדת בו הרבה יותר ממני".

"הלוואי ונהיה מהבתים האלה, מהמשפחות האלה, שבונות לעצמן חיים אחרים. ותמיד נזכור להיות טובים לאחרים. כי הכי מעניין זה שבסוף בסוף, אנשים שחיים ככה, או סתם פועלים בדרכים מגוונות להיות צדיקים יותר - וטובים יותר לעצמם ומיטיבים לאחרים - הם גם מאושרים יותר. "

... "אני מקווה שתמיד תסמכי עליי, ושאדע לשתף. להיעזר אחד בשני וכך לעשות יותר טוב, גם ברגעים שהטוב יהיה פחות ברור. שנדע לבקש עזרה מאחרים, שנדע כל הזמן לעצור להבחין ולהגיד מה אנחנו רוצים שישתנה ושיישאר ומה אנחנו רוצים להתקדם בו... אני פה כדי לשאול את כל השאלות אתך ולשמוע הכול וליהנות ולשמוח אתך בחתונה וכל החיים בעזרת השם. מתגעגע כבר, תום".

שלושה שבועות בלבד – או אם לדייק, שלושה שבועות פחות יום – עמד הבית הנאמן של תום ורבקה, עד שנחרב ברגע נורא אחד. נסתרות דרכי השם. אבל נדמה לי שהמכתב הזה של תום יכול לשמש השראה וקריאת כיוון לבתים של כולנו, לאורך ימים ושנים ארוכות וטובות.

מתוך הטור השבועי ב"בשבע".

25/3/2019

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) גל, 25/3/2019 14:58

מזעזע וכואב! סיפור דומה של פטירת חתן ביד בנימין התרחש השבוע. והוא השאיר מכתבים ומסמכים עמוקים במיוחד מאז גיל התיכון.

אמא שלו (פרג'ון) כתבה ספר מרגש בשם קראתיך (התמודדות שלה עם מחלת הסרטן). פטירת הבן, חתן צעיר, הינה הפתעה מוחלטת לכולם. הבן השאיר מסמכים עמוקים ומלאים בקרבת ה'. מקווה שאין חלילה אסון העלול לבוא על ישראל.

 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub