לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: צו
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




קעקועים במרכז הסרטן סלואן קטרינג

קעקועים במרכז הסרטן סלואן קטרינג

היזהרו מצלקות ישנות הממתינות לצוץ

מאת

קעקועים? הרי בימינו לכולם יש אותם. מדוע להתנגד לכמה נקודות קטנות, כמעט בלתי נראות, שיקועקעו על גופי כדי לאפשר לרדיולוגים לכוון כראוי את הציוד שלהם, להתביית במדויק על המטרה ולחסל את כל תאי הסרטן הנותרים שאולי משוטטים עדיין איפשהו בתוכי?

ייתכן שהתגובה שלי לבקשה לא מזיקה זו הייתה חולפת ללא תגובה מוגזמת, למרות רגישות-היתר שלי לנושא הקעקועים, אם לא הייתי כבר מרגישה כאילו אני ניצולת שואה בכל פעם שהייתי בוחרת להביט במראה. האם חוויתם פעם את ההרגשה המוזרה שבה אתם מתבוננים בהשתקפותכם במראה, אך תוהים את מי אתם רואים שם?

אתם מבינים, מבחינתי, לגולגולת בלי שיער יש רק משמעות אחת. היא חלק מתהליך הדה-הומניזציה שבו התעללו הנאצים בקורבנותיהם כשאספו ודחסו אותם לתוך קרונות בקר ושלחו אותם למחנות ריכוז. תמונות אלה חרוטות במוחי מילדות. 

לא ששמעתי אף פעם את המילה שואה מהוריי ולאחר מכן בהמשך החיים, מהורי בעלי. עבור הניצולים מהטבח ההמוני של יהודי הונגריה, הדיבור על העבר לא היה מרפא. הדרך "להתמודד" עם זכרונות אלה של בני משפחה שנרצחו ורעב אכזרי הייתה לקבור את הכל עמוק בפנים. בניגוד לדרך הנפוצה כיום, שהיא דווקא להתמקד בחוויות השליליות ולו הזעירות ביותר, ולשחזר אותם שוב ושוב, הם היו שומרים הכל קבור היטב במרתפי נפשם כדי להיות מסוגלים ליצור למעננו – ילדיהם – חיים שנוכל להרגיש בהם בטוחים.

אף על פי כן, אנו – ילדי הניצולים – ידענו. פשוט ידענו. לא היה צורך במילים כדי להעביר את העובדה שמשהו קטסטרופלי קרה להורינו. במבט לאחור, היו רמזים לא כל כך דקים. לא היו סבא וסבתא, לא תמונות משפחתיות וכמובן המספרים המקועקעים על זרועותיהם של רבים מחברי הקהילה הקטנה והקרובה שלנו. באושוויץ מספרים אלה שימשו אינדיקציה לכך שכבר אין לך שם, שאין לך פנים. הפכת למספר ותו לא.

אותם מספרים כחולים על זרועותיהם סרבו בעקשנות להיעלם, גם כשהם עצמם הפכו לשלדי אדם מפחידים, מוכי רעב או מוכי טיפוס, רוחות רפאים מהלכות הנאחזות בכוחותיהן האחרונים בפיסות חיים. אם מישהו לא היה מוכן להילחם כדי לחיות, שוב הפך למספר. אחד מתוך שישה מיליון. טיפה בים של כל אותם אלה שמצאו את מותם בתאי הגזים, נורו או הוכו למוות.

סבתי ושלושת בניה הצעירים ביותר, הדודים שלי, היו אסירים באותו גיהנום לרגע קצר בלבד, ואז נעלמו. הם הופיעו מחדש כעשן המתפוגג בשמי אושוויץ/בירקנאו. אפרם ואפר חבריהם ושכניהם הזין את הדשא הירוק של המחנות הענקיים באותו יום אביבי במאי 1944.

אין זה פלא, אם כך, שביקשתי מהאונקולוג שישוחח עם הרדיולוג והם הסכימו שהנקודות הדרושות תצוירנה על סרט שיודבק על גופי, במקום קעקועים.

הכל היה בסדר, עד שהגעתי לתור שנקבע לי, אשר במהלכו היו אמורים לצייר את הנקודות על הסרט ולהדביקו עליי, כהכנה לטיפול בפועל שיתבצע שבוע לאחר מכן. טכנאית מסרה לי חלוק ואמרה לי ללבוש אותו כהכנה לתהליך הקעקוע, ותגובתי הייתה תודה אבל לא תודה. הבטחתי לה שיש לי אישור מהאונקולוג והרדיולוג שלי לדלג על השלב הזה בתהליך, אולם היא הכריזה משהו שמוטט כהרף עין את הגישה האגבית שאימצתי לעצמי במהלך חודשים אלה של ניתוחים וטיפולי כימותרפיה. "נו!", היא אמרה בטון סמכותי של מישהי שיודעת, "זו לא הדרך האופטימלית לעשות את זה". היא חזרה על הדברים שוב בקול רם, למקרה שהסרטן פגע גם בשמיעה שלי.

עטופה בחלוק בית החולים שהוצע לי על-ידי מדענית-העל הזו, ישבתי בחדר ההמתנה ורקמתי כדי להעביר את הזמן. דמעות לא קרואות זלגו על לחיי ללא הרף.

מלאכית בדמות אחות שעברה בסביבה הבחינה בי והתיישבה לידי, ממתינה בשקט למקרה שארצה לשתף. נתתי לה את תקציר האירועים והיא הרגיעה את פחדיי במילים אלה: "את לא תהיי הראשונה שמסרבת לקעקועים וגם לא האחרונה. זה בסדר!"

אל תתנו לחולי סרטן עצות שלא התבקשתם לתת. לעולם לא ניתן לדעת אילו צלקות חבויות שם, ממתינות לצוץ. 

26/2/2019

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub