לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




צמיחה מתוך משבר

צמיחה מתוך משבר

מותו של אחי זרק אותי למערבולת של אבל וספקות. אולם משהו מפתיע נולד מתוך הכאוס.

מאת

ביום שבו נפטר אחי התעוררתי באכסניה בחוף הים שטוף השמש של סן דייגו. את הלילה ביליתי בחדר המתים במרתף בית החולים סאניברוק בטורונטו, כשראשי נשען על הקירות הלבנים הקרים של החדר.

אחי אדם נאבק במחלת הסרטן במשך 3 שנים. הוא נלחם בדבר הזה בכל כוחו, הוא מילא את כל הסובבים אותו השראה ברצון שלו לחיות ובתשוקתו הבלתי פוסקת לחיים.

אדם בכותל

הוא התאשפז בבית החולים בפעם האחרונה ביום שבו טסתי לקליפורניה. הוא התעקש שאמשיך בתוכניות המקוריות שלי ואסע עם החבר הטוב ביותר שלי מוונקובר. אדם בילה שם מספר שבועות בחורף לפני שהשתחרר מבית החולים ב- 31 בדצמבר 2015, ורקד את דרכו מבית החולים ב"ערב הסילבסטר" האחרון שלו בבית, ימים ספורים אחרי יום הולדתו ה- 36. היה זה ערב מיוחד, מלא באוכל, מוסיקה, נרות וחברים טובים.

ב- 28 באפריל 2016 קיבלתי הודעה מאמא שלי: אתה צריך לחזור הביתה. היא לא הייתה צריכה להגיד למה. הייתי המום, בקושי הצלחתי לדבר, אך מיד הזמנתי כרטיס כדי לחזור לטורונטו.

טיילתי פעם אחת אחרונה בטיילת שלחוף האוקיינוס השקט. עמדתי שם והתבוננתי בגלים מתנפצים על הסלעים ואז חוזרים ונסוגים אל האוקיינוס, ובעקבותיהם גלים חדשים מתנפצים אל החוף ודועכים, וחוזר חלילה.

ארזתי את חפציי, נסעתי במונית לשדה התעופה ונפרדתי מחברי הטוב. הנסיעה הייתה סוג של מסע פרידה, הפרידה הראשונה לאותו היום.

זמנים טובים עם אחי, אדם (משמאל)

אבא שלי קיבל את פניי בשדה התעופה ואמר לי שלדברי האחות, נותרו לאדם 24 שעות לחיות. מיהרנו לבית החולים.

הגענו לבית החולים ורצתי לחדרו של אדם. ראיתי את שני אחיי מחוץ לחדר במצב של פאניקה. קרובי משפחה אחרים גם הם חיכו ליד הדלת. חלפתי על פניהם בריצה לתוך החדר, 30 שניות לפני שליבו פסק מלפעום.

הוא חיכה לי.

הרגעים שלאחר מכן היו קדחתניים ומלאי כבדות בו-זמנית. ניגשתי לקפיטריה לקנות שתיה לכולם ואז יצאתי החוצה, למקום מחוץ לבית החולים שבו אדם ואני היינו יושבים במהלך ביקוריי בלילות. היה זה המקום האחרון בו שוחחנו.

הוא נפטר בשישי בערב, אך בגלל השבת ושביעי של פסח שחל למחרת, הנוהל הרגיל המתקיים בעקבות מוות נדחה. לא ניתן היה להזיז את גופתו.

חבר של המשפחה שהיה איתנו בבית החולים הסביר שלפי ההלכה היהודית אי אפשר להשאיר את המת לבדו בזמן שהוא ממתין לקבורה. בלי להסס ומבלי להבין לתוך מה אני מכניס את עצמי, החלטתי להישאר שם איתו. הוא היה עושה את אותו הדבר למעני.

באמצע הלילה נכנסה האחות ואמרה לי שעליהם לפנות את החדר ולהעביר את גופתו של אחי לחדר המתים במרתף בית החולים. ירדתי איתם והתמקמתי על הרצפה, שם ביליתי את היומיים הקרובים, כשהדממה מופרת רק על-ידי הדלתות האוטומטיות שנפתחו מדי פעם עם כניסה של אלונקה ועליה הנפטר האחרון.

אני ואחי הבכור

הייתה זו חוויה מטרידה ורבת-עוצמה כאחד. הייתי מוקף במוות, והדבר גרם לי לשאול כמה שאלות על החיים ועל קיומו של אלוהים.

ביום ראשון בלילה אחותי וגיסי, ששומרים שבת, הגיעו לבית החולים. הם אמרו לי איזו מצווה גדולה הייתה זו שביליתי שם את הלילות האלה ותיארו את גישת ההלכה למה שקורה לאדם אחרי מותו. זה היה מעניין בעיניי שהמעשים הטובים שלנו בעולם הזה יכולים לסייע לנשמה של אדם להגיע לרמה גבוהה יותר בשמיים. זה הסביר במידה מסוימת את החיבור המוזר שחוויתי לאחי בשעה שחיכיתי מחוץ לחדר המתים.

הם מסרו לי תקציר לגבי התהליך של ההלוויה, השבעה והשלושים – תקופת האבל בת 30 הימים שבה אלך לבית הכנסת מדי יום כדי לומר "קדיש". בלי להסתובב עם חברים, בלי מוסיקה, בלי סרטים, אהיה שקוע כל כולי בתהליך האבל. אם הדבר יסייע איכשהו לנשמת אחי להגיע גבוה ככל שאפשר, אז הייתי בעד. לא היה לי מושג איזו השפעה עמוקה עליי תהיה לתהליך הזה.

 אדם בביקורו בישראל

זו הייתה תקופה עצובה, אולם משהו לא צפוי החל להתגבש: התחלתי להרגיש חיבור רוחני. כל ערב שבת הלכתי לביתה של אחותי לארוחת שישי. גיסי ואני הלכנו לבית הכנסת ואז חזרנו לבית שלהם לארוחה נפלאה, שם בילינו שעות רבות בשיחה על נושאים משמעותיים, חקירה על משמעות החיים וקריאה על דרכים פרקטיות לשיפור תכונות האופי שלנו. מדי פעם הם הזמינו רב לארוחה והייתי מפציץ אותו בשאלות. חוויתי רגעים של חיבור רוחני דומה למה שהרגשתי כשישבתי לצד גופתו של אחי ובמהלך השבעה.

הרב חיים הילדסהיים עם אחי, יומיים לפני מותו

שמונה חודשים לאחר מכן טסתי לישראל לראשונה, טיול מטעם "תגלית". התחלתי להרגיש גאה ביהדותי בדרך שמעולם לא חשתי בעבר. הארץ, האנשים, האוכל, המוסיקה. הדעות הקדומות שלי לגבי יהדות ויהודים התפוגגו במהרה.

אחרי חודשיים בישראל ושהות של חודש נוסף בדרום מזרח אסיה, הוויזה שלי עמדה לפוג והגיע הזמן לחזור הביתה. אולם להבה ניצתה בלבי. ידעתי שאני חייב לחזור לישראל, והרגשתי דחף עצום לעזור לצעירים קנדים יהודיים נוספים להתגאות ביהדותם. החלטתי שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא להדריך אותם באותו טיול שהוליד בי את האהבה לישראל וליהדות. הפכתי למדריך ב"תגלית".

בקיץ האחרון נהניתי בטירוף כשהדרכתי את הטיול הראשון שלי מטעם "תגלית", ולאחר מכן ביליתי חודש בתל-אביב. אחר כך נסעתי לירושלים וביליתי בישיבת אש התורה. עדיין הסתכלתי על היהדות כעל דת כמו כל האחרות, ורק במקרה הייתה זו הדת שלתוכה נולדתי. בישיבת אש התורה ערכו את סמינר "דיסקברי" החודשי שלהם שבו צללו לתוך השאלה: האם אלוהים כתב את התורה? הם טענו שהיהדות שונה מכל הדתות האחרות, ושהיהדות עצמה דורשת מהאדם לבנות בסיס רציונלי לאמונה. ההיפך הגמור מאמונה עיוורת.

השיעורים דיברו אליי ועוררו את סקרנותי. הרגשתי שאני חייב את זה לעצמי והחלטתי להישאר עוד זמן וללמוד עוד על המורשת שלי. ב"אש התורה" ביליתי את ימיי עם קבוצה של חבר'ה מדהימים משכבות אוכלוסיה שונות ובזמן זה ערכנו דיונים סוערים, למדתי והעמקתי את ההבנה שלי ביחס למשמעות החיים. אינני יודע לאן בדיוק כל זה מוביל, אבל אני נהנה מהמסע.

אני נאבק להבין את הדברים ב"אש התורה"

אובדן אח הוא אירוע שיש לו פוטנציאל רציני להכניס את האדם לסחרור כאוטי ולמשבר. במבט לאחור על השנתיים האחרונות, בתוך כל האבל, הכאב והקושי שנגרמו בעקבות מותו של אחי, משהו מפתיע נולד בתוך כל הכאוס – תחושה חדשה של הרמוניה ושלווה.

בדומה לסימפוניה שמחברת בין בליל של כלי נגינה וצלילים מתחרים, אני מסוגל לראות כיצד התגובות שלי למותו של אדם הובילו להיותי כאן, חי בעיר העתיקה בירושלים, בונה את הקשר שלי לאלוהים וליהדות ולומד כל כך הרבה על עצמי. במקום קסום זה, בו נפגשים השמיים והאדמה, אני יכול לפעמים להרגיש את אחי מסתכל עליי, תומך בי, מעודד אותי ואני מקווה שהוא שבע רצון מהבחירות שלי. 

24/2/2019

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 4 תגובות ב-4 דיונים

(4) שושי, 7/3/2019 15:23

דמעות בעיניים

מרגש!!!!!!!!!!!!

(3) חנה, 4/3/2019 13:24

מרגש

לא מכירה הרבה אנשים שהיו יושבים יומיים בחדר מתים.. מראה שיש לך אישיות מיוחדת. ממש מדהים לראות איך הצלחת לקחת את הכאב למקום חיובי ומצמיח. יהי השם בעזרך.

(2) גלי, 26/2/2019 19:35

חזק ואמץ !

איש יקר ! כבוד והערכה על הצעדים שעשיתה ועושה בטוח יש נחת רוח לאח שלך ,אין ספק שזה מרומם אותו ומעלה את נשמתו לפעמים נקטפים פרחים כדי להצמיח אילנות להכות שורשים לדורי דורות לעיתים מה שנראה כחור שחור מתגלה בהמשך כפתח לאור בהצלחה !!!

(1) אני, 25/2/2019 13:31

מרגש

יישר כח בדרכך!!

 

תגובה למאמר:

  • (כתובת האימייל לא תוצג.)


  • 2000
שלח תגובה
stub