רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

שובו של פרנקנשטיין

ח׳ בסיון ה׳תשס״ט ח׳ בסיון ה׳תשס״ט 31/05/2009 | מאת אמונה ברוורמן

הורים המחנכים את הילדים שלהם לכך שהכל מגיע לכם ומטפחים בהם את גישת ה"קודם כל אני", לא צריכים להתפלא אם יצאו להם מפלצות.

בשבת חמה אחת הגעתי לסעודת בר-מצווה וחיפשתי נואשות אחר מקום ישיבה קריר לבעלי ולי. התקרבתי לשולחן שנראה ריק יחסית, והופתעתי כשהמטפלת של מישהו, הודיעה לנו שלא נוכל לשבת בשולחן הזה כי הוא "שמור לקטנים".

בסוף הצלחנו למצוא לעצמנו איזה זוג כיסאות פנויים, אבל לא זה הסיפור.

בהמשך הארוחה, הילדים המדוברים הללו נהיו יותר ויותר פרועים, ואמם נהייתה יותר ויותר תשושה. הם צרחו, הם בעטו, הם משכו בבגדי האמא, הם דרשו כל מיני דרישות – והם עשו בלגן גדול. תרתי בעיניי ברחבי האולם, ניסיתי לגלות לאן נעלמה דווקא עכשיו המטפלת הכל-כך יעילה...

בסוף, אמא שלהם פנתה אליי בייאוש ושאלה, "איך יש לך סבלנות?! אני קוראת את כל הספרים, אבל כשזה מגיע לביצוע מעשי, אני שוכחת הכל."

"קודם כל," עניתי לה, "את הילדים שלי השארתי בבית."

ברור שהדבר הכי טוב לאמא של ארבעת הזאטוטים (עם העזרה המוזכרת לעיל!), היה להגיע לאירוע בלי הילדים. אין ספק שהם לא הרוויחו שום דבר חיובי מהחוויה המשותפת (וודאי לא רגעים שבונים קשר בין האם לילדיה), ויחד עם זה, נוכחותם הרסה כל סיכוי שלה ליהנות מהאירוע.

אבל זה לא היה הכל. היה כאן לקח הרבה יותר עמוק, שלא היה לי אומץ להגיד לה (אולי אם הייתי מכירה אותה יותר טוב) - אם אנחנו מלמדים את הילדים מגיל צעיר שכל העולם חג סביבם, זאת תהיה התוצאה. ברגע ששמעתי שמקומות עבור ילדים בני שנתיים ושלוש קודמים למקומות ישיבה עבור מבוגרים - הבנתי שהם בבעיה.

לא יודעת למה היא הייתה כל כך המומה, הרי הם התנהגו בדיוק כפי שהיא חינכה אותם

אם ילדים לא לומדים כבר בשלב מוקדם לגלות כבוד למבוגרים, סביר מאוד שהם לעולם לא ילמדו. והמקום הראשון שבו הגישה הזאת תבוא לידי ביטוי, זה כלפי האמהות שלהם.

לא יודעת למה היא הייתה כל כך המומה, הרי הם התנהגו בדיוק כפי שהיא חינכה אותם. אם היא קוטעת כל שיחה עם מבוגר כדי לדבר עם הילדים שלה (האם אוכל להביע בהזדמנות זאת את מחאתי הצנועה, ולומר כמה מתסכל כשמישהו נכנס לשיחה ממושכת עם ילדיו בעוד אני ממתינה על הקו?! אי אפשר להגיד להם לחכות כמה דקות?); אם היא (או המטפלת שלה) קופצות להביא להם כל מנה שבא להם; אם הם אוכלים מתוך חוסר תשומת לב מוחלט לבלגן שהם עושים; אם הישיבה הנוחה שלהם קודמת לצרכיו של כל אדם אחר - אז זאת התוצאה הסופית. כמו ד"ר פרנקנשטיין, גם אנחנו לא צריכים להתפלא אם יצאה לנו מפלצת – או שתיים.

אולי משום שאנחנו כל כך אוהבים את הילדים, התגובה האינסטינקטיבית שלנו היא לתת להם, בלי לשאול את עצמנו אם הנתינה הזאת טובה בסופו של דבר להתפתחות אישיותם.

אולי זה משום שנראה כאילו קל יותר להגיד כן מיד, מאשר להגיד לא ואחר כך לנהל קרבות אינסופיים - עד שאנחנו מגלים לאן חוסר המשמעת שלנו מוביל, ומבינים שכמה 'לא' קטנים מההתחלה, היו חוסכים לנו כמה 'לא' גדולים אחר כך.

אולי אנחנו מדי עסוקים בלהיות החברים של הילדים שלנו, עסוקים מכדי שנוכל להיות ההורים שלהם; אולי אין לנו מודלים מתאימים לחיקוי; אולי אנחנו מפונקים מדי בעצמנו ורגילים לחשוב שהעולם חג סביבנו, ובאופן טבעי הצעד הבא יהיה לחשוב שהוא חג סביב ילדינו.

כל הנ"ל? שילוב כלשהו? תראו כיצד חוויות הילדות משפיעות עלינו!

לא משנה מה הסיבה, התוצאה היא אסון. תחושת ה'מגיע לי' עלולה לנהל ולעוות לנו את כל החיים. יש נושא שחוזר על עצמו הרבה, בסיפורים שאני קוראת בכתב עת מסוים לענייני עבודה - הדור שגדל עם גישת ה'מגיע לי' עובר התמודדויות קשות במקום העבודה שלו. הם ניגשים למעסיקים פוטנציאליים מתוך ציפיות ודרישות, במקום בקשות ומשאלות. הם אפילו לא מבינים שהם צריכים ללמוד משהו, ושלבוס שלהם יש משהו ללמד.

למרות שהתקדמנו מאז הגישה הפרוידיאנית להאשים את אמא בהכל, את הבעיה הזאת אפשר בהחלט להניח לפתחם של ההורים. הם (אנחנו) לימדו את ילדיהם לקבל במקום לתת, לצַפות במקום להעריך, להרבות בערך עצמם ולהמעיט בערך הוריהם ומוריהם.

וזה לא פוגע בהם רק במקום העבודה. כל מערכות היחסים שלהם יושפעו באופן שלילי מהגישה הזאת של "קודם כל אני" - אם יש להם מערכות יחסים בכלל...

אולי זה נראה שולי, אבל זה מתחיל בהנחה שזכותו של ילד בן שלוש לשבת, קודמת לזאת של אדם בן 50...

ונסיים בנימה אופטימית: על פי היהדות כח הטוב חזק בהרבה מהרע- "מעט מן האור דוחה הרבה מהחושך", אם כן נחנך את ילדינו להיות יותר מתחשבים ומודעים למעשיהם ולסביבה, הם יצאו מלאכים!

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן