אני מנסה לגלות הבנה - החיים של כולנו עמוסים, ונראה שהם רק הולכים ונהיים עמוסים יותר ויותר. אני מנסה להיות סלחנית - אני עצמי ביישנית ולא אוהבת להתקשר. אני מנסה להיות שקולה - ומתארת לעצמי שיש הרבה עיסוקים שדורשים את זמנם. אני מנסה לדון לכף זכות - אני יודעת שכל מחשב נופל לפעמים או שקו הטלפון אינו פועל.

אבל לפעמים, פשוט נגמרים לי כל ההסברים, ובמיוחד כשמדובר שוב ושוב באותם אנשים. מבינים למי אני מתכוונת? לאלה שאף פעם לא מחזירים צלצול, שאף פעם לא עונים למיילים.

כולנו טועים, כולנו שוכחים. קורה שאני נכנסת לבית כנסת בשבת בבוקר, ופתאום מוצפת בהרגשה הלא נעימה של "אוי לא". ממש מולי עומדת מישהי שהשאירה לי הודעה כמה ימים קודם, וששכחתי לחזור אליה. אבל אני באמת משתדלת.

כמו שאמרתי קודם, אני עצמי לא טיפוס של טלפונים, אז אני מבינה את הרתיעה מלהחזיר צלצול, ובהחלט מסוגלת להזדהות עם זה. אבל יש פיתרון קל שמסלק את חוסר הנימוס מהצד המקבל, ואת התסכול מצידו של המתקשר. זהו רעיון מהפכני אם כי פרקטי.

היפטרו מהמזכירה האלקטרונית שלכם.

מזכירות אלקטרוניות מעוררות במתקשר את האשליה כאילו אתם מתכננים לחזור אליו מאוחר יותר, וכשאתם לא, הן גורמות לכך שתיראו כאנשים חסרי הגינות בסיסית.

זה אותו דבר עם האי-מייל. "מה, לא להחזיק תיבת מייל? את לא רצינית!" אני יודעת שכמעט בלתי אפשרי לוותר על זה, אבל אם אתם לא מתכוונים לענות על מיילים ששולחים אליכם, אז לכל הפחות אל תחלקו לכולם את הכתובת שלכם, או שלכל הפחות תבהירו שהיא מיועדת אך ורק לנושאים שקשורים בעבודה (אני מניחה שעל אלה אתם עונים, אבל אולי אני טועה).

נכון שמוטל עלינו – שולחי המיילים או המטלפנים שאינם זוכים לתשובה – לדון אתכם לכף זכות. אבל למה להעמיד אותנו במצב שבו אנחנו צריכים לעשות בשביל זה סלטות באוויר?

הנורמה החברתית בתרבות שלנו, מצפה מאיתנו להחזיר צלצול או לענות למייל, אפילו אם זה מעמיס עוד יותר את החיים שלנו. זה מה שרובנו מחשיבים בתור התנהגות הולמת (גם בלי שהתייעצתי עם חנה בבלי ז"ל, אני די בטוחה מה דעתה) של מבוגרים אחראיים.

בהתחלה חשבתי שזאת רק התנהגות הוליוודית, רוטינת ה"אנחנו חייבים להיפגש מתישהו לצהריים – אבל זה אף פעם לא יקרה... ". אבל נראה לי שהיא הולכת מתפשטת, ובקרב אנשים שאין להם שום קשר עם תעשיות הבידור!

וואו! נראה לי שגמרתי לפרוק את הזעם. אני חושבת שיש אנשים שפשוט לא מבינים את הציפיות שהם עצמם יצרו. אני ממשיכה הלאה... שוכחת מזה... מתמקדת רק בחיובי... וחוץ מזה עדיף שאחזור לעבודה - יש לי כמה טלפונים לעשות ומיילים לכתוב... ואם לא תענו, נראה לי שבכל זאת אחייך ואנסה שוב.