ראשי ממשלות ונשיאים דואגים תמיד למורשת שישאירו אחריהם. כשתקופות הכהונה שלהם קרבות לקיצן, אפשר ממש לראות איך שהם מתאמצים לעשות משהו גדול ומשמעותי כדי שההיסטוריה תזכור אותם לטובה – ובגדול.

היהודים, גם כשהם לא ראש ממשלה, תמיד דואגים למורשת שלהם. גם אנחנו רוצים להבטיח שנותיר אחרינו דבר מה בעל ערך. אבל זה לא צריך להיות ספרייה ענקית או שלום כלל עולמי (למרות שזה היה יכול להיות נפלא). זה יכול להיות משהו קטן, משהו שאינו זוכה להכרת הציבור, ובכל זאת - מאוד חשוב ומשמעותי.

אחרי אירועי פורים, זכתה אסתר המלכה שמגילה נכתבה על שמה, ספר שלם בתנ"ך. למרות שהמטרה המוחלטת שלה הייתה לשם שמים, זכתה אסתר במעמד מרשים כשכר על מאמציה לטובת עם ישראל. היא הייתה מוכנה להקריב את נישואיה, ובעצם את כל חייה, אם היה בכך כדי להציל את עמה.

רק מעטים מאיתנו עומדים במצבים כאלה היום. רק לעתים נדירות אנחנו נקראים לעשות מחוות אדירות כאלה. ובכל זאת, זה לא אומר שהחיים שלנו פחות משמעותיים, ראויים פחות ל"מגילת כבוד". הייתי טוענת אפילו את ההפך. בהתנהלותנו הכבדה דרך המטלות היומיומיות שלנו, בהצבה מתמדת של רגל אחת לפני השנייה, ובייחוד כשאנחנו עושים את זה בחיוך, אנחנו יוצרים את המורשת האישית שלנו.

הנה רשימה קצרה של מעשים והחלטות יומיומיים שבונים רזומה מרשים – ועושים נחת רוח לה'. אתם מוזמנים להוסיף רעיונות משלכם.

אנו ראויים שיכתבו מגילה על שמנו:

אם אנחנו יוצאים לעבודה על מנת לפרנס את המשפחות שלנו.

אם אנחנו נשארות בבית עם הילדים כי אנחנו יודעות שזה טוב להם, אפילו אם אנחנו עלולות לצאת מזה משועממות ועייפות; אם אנחנו עושות את זה בשמחה, ועוד יותר, אם אנחנו עושות את זה בסבלנות.

אם אנו מסכימים לחיות חיים פחות עשירים מבחינה חומרית, על מנת לבנות בית מפותח יותר מבחינה רוחנית.

אם אנו מסכימים לחיות חיים פחות עשירים מבחינה חומרית, על מנת לבנות בית מפותח יותר מבחינה רוחנית.

אם אנחנו מעודדים את בני הזוג שלנו להעמיק את לימודי התורה והצמיחה האישית שלהם, למרות שהדבר כרוך מבחינתנו במטלות נוספות.

אם אנחנו לומדים וצומחים, בעולם שמשבח את החיים הקלים.

אם אנחנו מסתפקים בקצת פחות, כדי לתת צדקה ולעזור לאחרים.

אם אנחנו פותחים את בתינו לאורחים ולשיעורים ולמעשי חסד, אפילו כשהמיטה קוראת לנו.

אם אנחנו מתלבשים בצניעות, למרות פיתויי האופנה.

אם אנחנו מגלמים גישה צנועה לא רק בלבוש אלא גם במעשים – בעולם שבו אין בושה, וכשתוכניות הריאליטי מושכות כל כך.

אם אנחנו עובדים על חיי הנישואין שלנו, בעולם שבו המוסד הזה איבד מערכו ונפטרים ממנו בקלות.

אם אנחנו משתדלים להימנע מרכילות בחברה שבה הרכילות מניעה את הכלכלה – מטורי הרכילות בעיתונים ומטה...

אם אנחנו מלמדים את הילדים שלנו לשתף ולהשתתף, בעולם של אגוצנטריות (מה, אין לכל אחד חדר לבד? טלוויזיה? מחשב?).

אם אנחנו נוהגים באופן מוסרי בעסקים ומסתכנים בשל כך בהפסדים.

אם אנחנו עובדים על ביטחון בה', ומנסים להזכיר לעצמנו, לבני (בנות) הזוג שלנו, לילדים שלנו, שהכל בידיו – בעולם שבו ה"אני" מהולל והדת מושמת ללעג...

...אז, ודאי שתיכתב עלינו מגילה. אולי לא יקראו אותה קבל עם ועדה בכל שנה, וגם לא היינו רוצים שזה ייעשה. אבל זו ודאי תהיה מורשת אמיתית.